אהבה לא צפויה

פרק 8

פרק 8
סוף סוף יום שישי, יום רגוע, בערב יוצאים עם חברים ונהנים. היום חברות שלי ואני החלטנו לצאת לסרט, לצאת מהעיר הפעם, לא חייב לא כל הזמן לשבת אצל מישהי.
רצינו לעשות הסעה לשם אבל לא כולן זרמו אז לא היה מספיק בנות להסעה אז אחת הבנות הציעה להוסיף בנים שיזרמו אז היא הציעה בנים מי׳א (שביעיסטים) שהם ידידים שלנו גם אבל לא הכי הכרתי אותם אבל שמחתי כי רציתי להכיר עוד ילדים במיוחד אם הם גדולים ממני.
הבנים זרמו ויצאנו לסרט. הסרט היה כל כך כיף וטוב נהנתי ממש עם הבנים האלה הם ממש חמודים. הגעתי סוף סוף הביתה השעה שתיים בלילה ופתאום ראיתי בהודעה באייפון
׳איתי רוצה לעקוב אחרייך באינסטגרם׳ איתי זה אחד הבנים שהיו שם והוא היה ממש חמוד והסתכל עלי לפעמים אבל לא יצא לנו לדבר. הרגשתי פתאום כמה שאני צמאה, הפופקורן בסרט הצמיא אותי אז החלטתי לרדת לשתות.
הבית היה חשוך, כנראה כולם ישנים, המטבח היה חשוך אבל יכולתי לראות לאן אני הולכת ואיפה נמצא כל דבר, מזגתי לעצמי מים והתחלתי לשתות מביטה מהחלון ומתחילה לחשוב על הערב המוצלח שהיה לי.
פתאום מישהו דפק בדלת וזה הבהיל אותי ממש הייתי בטוחה שאני מתה. רצתי לכיוון הדלת בודקת מי זה וראיתי שזה דניאל, צפוי מדי, פתחתי לו את הדלת וחזרתי לכוס שלי על השולחן ממשיכה להסתכל דרך החלון כי הכל בחוץ היה מרגיע כזה. יכולתי לשמוע את צעדיו של דניאל שבא לכיוון המטבח ומיד נלחצתי כזה, החלטתי לסיים לשתות שמתי את הכוס בכיור וכשבאתי לצאת מהמטבח לכיוון המדרגות נתקלתי בדניאל והיינו ככ קרובים, שהסתכלתי עליו יכולתי לראות שהוא בוכה. דניאל? בוכה? משהו פה מוזר. דאגתי לו כל כך, רציתי לחבק אותו ולתמוך בו אבל משהו בי עצר אותי מלעשות את זה, אולי כי אני בעצמי לא רציתי להפגע ולהשלות את עצמי וליצור קירבה איתו. אז פשוט אמרתי ״אוי סליחה״ על זה שנתקלתי בו והמשכתי בדרכי למדרגות אבל קולו של דניאל עצר אותי ״לא אכפת לך שאני בוכה?״ נפל לי הלב לתחתונים, ממתי דניאל כל כך רגיש וחם ומדבר אלי בכבוד, בדרך כלל הוא כל כך עצבני ולא שם עלי בכלל.
״אממ מה? אתה בוכה? הכל בסדר?״ שיחקתי אותה לא מבינה. ״אל תשחקי אותה שלא ראית, את מוזמנת לעלות למעלה ולא לחזור גם״ והינה הדניאל העצבני חזר, לרגע דאגתי שהוא אף פעם לא יחזור. החלטתי לא לעלות כי הרגשתי שהוא נפגע, אז ירדתי את הכמה מדרגות שעליתי בחזרה והתקרבתי לכיוון המטבח, התקרבתי אליו טיפה אבל עדיין היינו במרחק נורמלי ״אתה בסדר?״ אמרתי בקול חם, ״לא״ הוא אמר עצבני. ״רוצה לשתף מה קרה?״ אמרתי מנסה להבין מה עובר עליו. ״מה זה משנה? גם ככה זה לא אמור לעניין אותך״ הוא אמר עצבני עם מבט עצבני אבל גם כאוב ופשוט עלה לכיוון החדר משאיר אותי במטבח לבד. לא הבנתי מה בדיוק הוא רוצה ממני, מצד אחד מפריע לו שהתעלמתי מזה שהוא בוכה מצד שני הוא לא רוצה שאני אתעניין בכלל למה הוא בוכה, ילד הזוי. עליתי למעלה לא מבינה מה הלך פה הרגע. הסתכלתי באייפון ונזכרתי שלא אישרתי את איתי באינסטגרם, אישרתי אותו והצעתי לעקוב אחריו גם וכעבור מספר דקות הוא אישר אותי גם. דיברתי עם כמה חברות בוואצפ והרגשתי את העייפות שנופלת עלי אז אמרתי להן שאני זזה לישון, החלפתי לפיג׳מה וניסיתי לישון.
פתחתי את עייני חזרה ששמעתי דפיקות בדלת חדרי ואז הדלת נפתחה לאט ובשקט. בפתח ראיתי את דניאל, הייתי מופתעת את האמת. ״אנחנו יכולים לדבר?״ אמר בקול אדיש. ״כן בטח״ אמרתי בתקווה שהוא כן יבוא לספר לי בסוף מה קרה כי כן היה בי חלק שדאג לו.