אהבה לא צפויה

פרק 9

פרק 9
״אנחנו יכולים לדבר?״ אמר בקול אדיש. ״כן בטח״ אמרתי בתקווה שהוא כן יבוא לספר לי בסוף מה קרה כי כן היה בי חלק שדאג לו.
קמתי משכיבה לישיבה והוא בא והתיישב מולי על המיטה, שנינו שתקנו. ״באת לפה כדי לשתוק?״ שאלתי חסרת סבלנות מרוב מתח מה שיש לו להגיד. ״באתי להגיד סליחה על מקודם״ והינה זה מתחיל. דניאל העצבני שפולט משהו לא במקום ובא להתנצל על זה, מתחילה להתרגל כבר. ״הכל טוב״ אמרתי חסרת סבלנות כלפיו מחכה שהשיחה הזו תגמר. ״את כועסת?״ הוא אמר שם לב שמבפנים כן צבט לי מה שהוא אמר. ״לא כועסת, זה פשוט לא מתאים שכל פעם שאתה עצבני תזרוק לי מילה לא במקום או תוציא את העצבים עלי, אני לא שק אגרוף ואני בן אדם בדיוק כמוך״ אמרתי מופתעת מעצמי מאיפה הוצאתי את כל המילים האלו, כנראה שזה כן ישב לי על הלב.
דניאל השפיל את הראש ואמר ״צודקת, מצטער״. הרגשתי פתאום רע, תכלס אני לא יכולה לדעת מה עובר עליו, אולי יש סיבה לעצבים שלו.
״אני דואגת לך״ פלטתי מתחרטת על מה שאמרתי, כאלו לא יכולתי לשלוט בזה! דניאל הרים את הראש, נשמע מופתע בעצמו.
״לא מגיע לי הדאגה שלך עם היחס שלי אלייך״ פה כבר באמת התחלתי לדאוג, ממתי דניאל כזה מצטער כל הזמן ומרגיש רע על דברים? ממתי דניאל כזה רגיש וחם? הרגשתי מבולבלת. ״אני צריכה ללכת לישון״ אמרתי לחוצה מהכיוון שהשיחה הזו הגיעה. דניאל הסתכל עלי מאוכזב, כאלו רצה להגיד לי עוד משהו. ״אמא שלי חולה בסרטן, לילה טוב״ הוא פתאום אמר עם דמעה והטיל את הפצצה הזו ופשוט קם לכיוון הדלת. מה הוא אמר?? אמא שלו מה?! ואיך הוא פשוט פולט את זה וקם והולך מבלי לתת לי להגיב? הוא פגוע ממני או מה? וגם אם כן, מה עשיתי? כל כך הרבה שאלות עלו לי לראש. ״דניאל חכה״ מיד קמתי אחריו עוצרת אותו מלצאת מהחדר. הוא הסתובב חזרה אלי, ״למה לא אמרתי לי קודם?״ אמרתי מודאגת עוד יותר. הוא פשוט עמד מולי עם פרצוף עצוב מחזיק את הדמעות כדי לא להראות כמה חלש הוא ושהוא חזק והדבר היחידי שעשיתי זה לחבק אותו חזק. הרגשתי איך זרועותיו מתלפפות סביב מותניי ואת האמת שזה הרגיש טוב. התחבקנו חיבוק ארוך שפשוט אמר הכל והרגשתי איך הוא נרגע. התנתקנו מהחיבוק והסתכלתי עליו קרוב בעיינים ״יהיה בסדר, אני מבטיחה לך״, ״תודה״ הוא אמר. ״תהיה חזק גם בשבילה בסדר? זה מה שהיא הייתה רוצה שתעשה בשבילה״ אמרתי לו מנסה לגרום לו להיות רגוע יותר. שנינו עומדים מול אחת השני, שתיקה הייתה בינינו. באתי להגיד לו אם הוא רוצה שנרד לשתות מים להרגע קצת אבל פתאום הוא אמר ״אני יכול לישון פה?״ הייתי מופתעת. מה זה פה? איתי? לפי המבט שלו הבנתי שזה איתי. תכלס הוא זקוק למישהו עכשיו, שיחבק אותו שירגיע אותו, שלא יהיה לבד, שאתה לבד אתה מתחיל לחשוב מחשבות רעות ועלול לקרות משהו. מתוך דאגה בלבד אמרתי לו ״בסדר״ שאני מבהירה לעצמי בלב בלי נגיעות ושלא יקרה כלום כי זה לא מתאים.
״תודה״ הוא אמר שוב. נכנסתי למיטה בצד של הקיר והוא נכנס אחריי, יכולתי להריח את הריח הטוב שלו שקשה להתעלם ממנו וקשה לשלוט בעצמך אז החלטתי להסתובב עם הגב אליו כדי לשלוט בעצמי כמה שיותר. שכבנו שהוא עם הפנים לגב שלי ואני עם הפנים לקיר ועם הגב אליו. ״למה את עם הגב אלי?״ הוא פתאום שאל. ״סתם ככה נוח לי״ אמרתי משקרת. ״בטוחה?״ הוא אמר ויכולתי להרגיש את החיוך השובב שלו. ״כן״ אמרתי נטולת ספק. ״איך שבא לך״ הוא אמר והסתובב עם הגב אלי. חירפו אותי איך הוא יודע הכל, איך הוא כזה טוב עם בנות ועם סימנים של בנות וזה קשה לשקר לידו. ״דניאל״,
״מה?״ הוא אמר מסתובב אלי גם. ״למה באת אלי דווקא?״ שאלתי מתה לדעת את התשובה. ״לא טוב? אני יכול ללכת אם את רוצה״ הוא אמר מתחיל להיות עצבני. לא התכוונתי בקטע רע, פשוט... יואו נו מה הוא גורם לי להרגיש רע עכשיו? ״אל תיקח את זה למקום הזה, פשוט יש לך חברה שיכולה לתמוך בך ולא עשית את זה...״ אמרתי בהיסוס מפחדת לעצבן אותו. ״ככה״ הוא אמר עצבני. ״אני לא חושבת שהיא תשמח אם היא תראה אותנו ככה״ אמרתי מתחילה להרגיש רע ושאולי זה לא מתאים שנישן יחד. ״איך זה ככה? מה אנחנו כבר עושים נאיה?״ הוא אמר בעצבים. ״טוב תרגע לא התכוונתי לעצבן אותך״ אמרתי מרגישה רע. ״יופי אז הצלחת״ הוא התחיל להוריד את השמיכה ולקום מהמיטה. לא ידעתי מה לעשות. לעצור אותו? לא לעצור?
״דניאל חכה״ אמרתי לא חושבת פעמיים והולכת לכיוונו. ״מה? מה את רוצה?״ הוא אמר חסר סבלנות. ״אל תלך״ פלטתי מהפה. ״למה? נראה שמפריע לך שאני פה״ הוא אמר פגוע ועצבני ביחד. ״לא מפריע לי די אתה גורם לי להרגיש רע״ אמרתי בכנות. ״את אמורה להרגיש ככה״ הוא אמר באדישות. הוא חוצפן. אני אשכרה עוזרת לו תומכת בו ולא אכפת לו שאני מרגישה רע? בגללו? בשבילו? מה הקטע?
״יודע מה? תלך תלך״ אמרתי בעצבים חוזרת למיטה שלי למרות שכל מה שרציתי לעשות זה להמשיך לתמוך בו כי מה שהכי לא חסר לו עכשיו זה לריב עם מישהו כשאמא שלו חולה. שכבתי בצד שליד הקיר מפנה לו גב, ויכולתי עדיין להרגיש בנוכחות של דניאל בחדר, מסתכל עלי שוכבת. שמעתי אותו נשען על השידה שלמשך כמה דקות היה שקט פשוט.
״אני צריך אותך נאיה אוקיי?״ הוא אמר פתאום. הסתובבתי עדיין שוכבת על המיטה אבל הפעם עם הפנים אליו ולא לקיר. ״ואני רוצה להיות פה בשבילך אבל זה קשה לי כשאתה ככה״. ״איך ככה?״ הוא שאל. ״לא יודעת״ אמרתי בעצמי לא מבינה מה מפריע לי בנוכחות שלו, העצבים הפתאומיים שלו או התשוקה שיש לי אליו כשהוא לידי.
״את רוצה שאני אלך״ הוא שאל. נו מה הוא שואל את זה, ברור שלא. אבל אני גם מרגישה רע כלפי חברה שלו, מרגישה שזה יותר מדי קירבה. הוא התקרב למיטה, התיישב עליה, ליטף את פניי ואמר ״תגידי לי ללכת ואני הולך״ הוא אמר בעדינות ממשיך ללטף את פניי. המגע שלו גרם לי לצמרמורת יכולתי להרדם ככה ואני יכולה להתמכר לתחושה הזו. ״לא״ עניתי. ״תשאר״ הוספתי. ״אוקיי״ הוא אמר מתכסה בשמיכה איתי כאשר אני מסתובבת עם הגב אליו עם הפנים אל הקיר והוא מחבק אותי מאחורה, רציתי להפסיק את זה כל כך אבל לא יכולתי, הרגשתי כל כך טוב בזרועות שלו ונרדמנו בשניות יחד.