אהבה לא צפויה

פרק 34

פרק 34

~כעבור חודש~
חודש הא? חודש מטורף עבר. מבולבלים? בואו אני אעדכן אתכם מה קרה בחודש הזה.
אני ודניאל? לא לא חזרנו, מופתעים? גם אני לא.
כל החודש הזה העברנו מבטים אחד על השנייה, דברנו פה ושם כשצריך כמו ״מה השעה״ ודברים כאלה, לא משהו מיוחד. ותאמת שמיום ליום האהבה שלי אליו פוחתת. טוב נו לא פוחתת, אבל אני ממזמן המשכתי הלאה.
אני בקטע עם מישהו חדש, מסוקרנים? זה נוף!!
ואו לא חשבתי בחיים שמישהו כמוהו יכנס לי למחשבות, יתחיל לעשות לי פרפרים בבטן בכל פעם שאני רואה אותו בבית הספר, התחלנו לדבר בוואצפ ובבית הספר אנחנו אומרים שלום לפעמים ואז נפרדים כי אין לנו אותם חברת חברים.
מה עם דניאל? לא הוא לא יודע על זה בגלל שעדיין אין כלום בכלל. זה רק התחלה וגם אני לא בטוחה אם אני רוצה שיקרה, בכל זאת אמנם עבר חודש אבל הלב שלי עדיין רגיש.

~הפסקה בבית הספר~
בשעה טובה הסתיימה החפירה.
הפסקה של שעה שישית, עוד שעתיים והביתה כלומר אני מסיימת שמינית. הלכתי עם חברות לאזור הקיוסק איפה שכולם והתיישבנו בשולחן שליד, מתחילות לאכול.
יכולתי לשים לב שנוף מעביר עלי מבטים מאיפה שהדשא (ליד הקיוסק אבל קצת יותר רחוק אבל לא ממש), הוא היה עם חברים שלו, פתאום המבטים שלנו נתקלו וחייכתי אליו ממשיכה לאכול. ממולנו היה עוד שולחן שישבו שם שמיניסטים ואכלו. ואני ישבתי במושב שאני עם הפנים אל הבנים שישבו בשולחן שם. פתאום דניאל הגיע לשם והתיישב עם חברים שלו שם, לרגע קפץ לי הלב כזה מכירים? אבל לא ממש כאלו בקטנה. התנהגתי כאלו הוא לא פה. בין השולחן שהשמיניסטים ישבו לשולחן שלנו היה פח באמצע. סיימתי לאכול ועשיתי מהעטיפה של האוכל כדור וניסיתי לקלוע לפח, העטיפה נפלה מאחורי הפח ופתאום דניאל הסתכל אלי וחייך שלא הצלחתי לקלוע, הוא אמר משהו לחבר שלו ואני תוך כדי הולכת לעטיפה מרימה אותה ומחזירה לפח ויכולתי להרגיש שדניאל מסתכל עלי כזה.
היה צלצול חזרה לשיעור וחזרתי עם הבנות.
״נאיה״ נוף עצר אותי בכניסה לבניין.
״מה קורה?״ שאלתי אותו והוא התקרב ונתן לי חיבוק.
״מעולה איך את חוזרת הביתה?״ הוא שאל מחייך.
״אממ כעקרון אני אמורה עם דניאל כי אמא שלי מכריחה אותי״ אמרתי עם פרצוף עצוב בצחוק.
״אז את לא חייבת״ הוא אמר קורץ.
״לא לוקחת סיכון של החפירה של אמא שלי״ אמרתי מודעת לזה שהיא לא מסכימה לי לחזור ברגל הביתה כי זה רחוק רצח וצריך לעבור בכבישים מהירים ללא מעבר חצייה.
״אני אקח אותך״ הוא אמר.
״וואלה?״ אמרתי שמחה ממש שהוא הציע.
״כן, יאלה זזתי לשיעור״ הוא אמר.
נתנו חיבוק אחרון ונפרדנו.

~צלצול לסוף הלימודים~
שעה שמינית זה חרא, זה הכי קשה, מזל שזה נגמר.
יצאתי משער בית הספר ונתקלתי בדניאל.
״את באה?״ הוא אמר אדיש.
״לא, אני חוזרת עם ידיד״ אמרתי בקושי מסתכלת עליו.
״עם מי?״ הוא פתאום שאל.
״מה זה משנה? בכל מקרה תודה״ אמרתי ממשיכה ללכת מהר.
״עם נוף?״ הוא שאל עוצר אותי.
״כן״ אמרתי מגלגלת עיניים.
״טוב ביי״ הוא אמר אדיש ונכנס לאוטו.
נוף צפצף לי כדי שאזהה את האוטו ונכנסתי לאוטו.
״איך היו השעתיים הכי קשות בלימודים?״ הוא שאל אותי תוך כדי שהוא יוצא מהחנייה.
״מזעזע״ אמרתי בציניות.
״אבל עכשיו יותר טוב״ אמרתי מתכוונת אליו.
״כן? שמח לשמוע״ הוא אמר קורץ לי.
פתאום נשמע צפצוף חזק!! נוף בלם. זה היה דניאל עם האוטו שלו שצפצף כמו משוגע בגלל שהוא עוד שנייה נדפק בנוף ולא להפך. יכולתי לנחש שזה בגללי, אבל לא רוצה להחמיא לעצמי.
״אדיוט״ מילמתי והמשכנו לנסוע.
״תגידי נאיה״ נוף שאל פתאום במשך הנסיעה.
״הא?״ עניתי מסוקרנת.
״מה קורה בינך לבין דניאל?״ הוא שאל עם עיניים על הכביש והלב שלי דילג על פעימה כשהוא הזכיר את שמו.