אהבה לא צפויה

עונה 2 פרק 4

עונה 2 פרק 4

Naya:  כמה דקות ארד

ממש נלחצתי לדבר עם דניאל אחד על אחד אחרי שמלא זמן לא עשינו את זה. ירדתי במדרגות לכיוון החצר וראיתי את דניאל יושב שם מחכה לי. הוא נראה כל כך טוב, חשבתי לעצמי.
״היי״ אמרתי מתיישבת לידו.
״מה קורה״ הוא אמר מחייך חיוך גדול.
״הכל מעולה מה איתך איך היה בצבא?״ שאלתי מפתחת שיחה.
״צבא את יודעת, אוכל דוחה מיטה מקרש אבל העיקר שזה נגמר״ הוא אמר מגכך.
״כן..״ צחקתי גם בקטנה.
״אז מה מה איתך? מה הפסדתי שלא הייתי פה?״ הוא שאל מסתכל עלי במבט שלא הצלחתי לפענח.
״איתי הכל טוב, אתה יודע כיתה יב׳ לא כזה באים לבית ספר״ אמרתי.
״כן, אני זוכר כמה אני לא הייתי מגיע, תנצלי את השנה האחרונה הזו כי את כל כך הולכת להתחרט על זה שבית ספר נגמר״ הוא אמר ואני כתגובה חייכתי מקשיבה לעצה שלו.
״התגעגעתי אלייך״ הוא התקרב טיפה בישיבה שלו.
״שנתיים כמעט לא ראינו אותך״ אמרתי מחייכת.
״היית חסרה לי״ הוא אמר מסתכל על נקודה אחרת בחצר.
לא ידעתי מה להגיד כל כך. אני אשקר אם אגיד שהוא לא היה חסר בבית. הנוכחות שלו, החיבוקים שלו, הנשיקות שלנו.
״גם אתה לי״ אמרתי מסדרת את הטבעת שלי על האצבע.

הייתה שתיקה לכמה דקות, זה היה מביך אבל דניאל לא הובך. הוא פשוט בחן כל פרט ופרט במראה שלי כאלו הוא עדיין לא התרגל לאיך שגדלתי והשתניתי.
״תגידי״ הוא פתאום אמר.
״מה?״ אמרתי מסובבת את מבטי מנקודה אחרת בחצר אל עייני היפות.
״היה לך מישהו בזמן הזה..?״ הוא שאל מסתכל לי על השפתיים למאית שנייה וישר מחזיר את מבטו לעיני.
״כן״ אמרתי לא מסתכלת עליו.
״אה״ הוא אמר במבט מאוכזב.

מה הוא חושב? שישבתי וחיכיתי לו שיחזור? שבכיתי כל לילה במידה על זה שבגד בי? אמנם בהתחלה היה קשה אבל חיים ממשיכים וזורמים.
״החיים ממשיכים אתה יודע״ אמרתי כתגובה למבט המאוכזב שלו.
״הלוואי הייתי יכול להגיד את אותו דבר״ הוא אמר מביט בי בכאב.
״מה..?״ אמרתי לא מבינה.
״עזבי לא חשוב״ הוא אמר בא לקום אבל אני משכתי ידו חזרה לשבת.
״מה יש? אני לא מבינה. אתה כועס עלי על זה שהמשכתי הלאה כי בגדת בי?״ אמרתי מתחרטת על זה שהזכרתי את צמד המילים ׳בגדת בי׳.
״לא היית חייבת להזכיר את זה נאיה״ הוא אמר מתעצבן.
״ואני לא כועס עלייך, אבל זה לא סותר את העובדה שעדיין כואב לי לראות אותך מתקדמת ומאושרת כשאני עדיין לא שיחררתי ממך״ הוא הודה מסתכל עלי.

דניאל? עדיין אוהב אותי? הייתי מבולבלת. הרי עברו שנתיים. ואני חושבת שזה מספיק זמן כדי להתגבר ולהמשיך הלאה. אני בטוחה שהוא זיין לא מעט בשנתיים האלה.

״ולך?״ אמרתי מסתקרנת. ״הייתה לך מישהי?״ שאלתי.
״כן היו כמה״ הוא אמר. ״אז אני רואה שאני לא היחידה שהמשיכה הלאה״ אמרתי מבולבלת. מה הוא כועס עלי אם הוא בעצמו עשה את אותו הדבר? ״זה סתם היה לתקופת זמן קצרה, זה לא באמת היה קשר״ הוא אמר מסביר לי. ״ואף פעם לא באמת אהבתי שוב כמו שאהבתי אותך״ הוא אמר הפעם מסתכל בעייני כשאמר את זה ועברה בי צמרמורת. ״ואני עדיין״ הוא המשיך.
קיבלתי סתירת לחי מצלצלת. לא הבנתי מאיפה זה בא פתאום.
״אני לא כל כך יודעת מה להגיד״ אמרתי מגמגמת.
״אין לך מה, אני האידיוט שאיבד אותך ואני האידיוט שאשא בתוצאות״ הוא אמר קם ונכנס לבית.

מה הלך פה הרגע? למה הוא היה חייב לבוא ולהגיד לי את זה? אני ממש מבולבלת. אני לא רוצה שהמילים היפות שהוא אמר יעוררו אצלי את הרגשות לדניאל שכבר ממזמן מתו בלב שלי. אני מסתכלת עליו ושוב כמו לפני שנתיים, חוזר בי הרצון לחבק אותו, לנשק אותו, להיות איתו ולהרגיש שהוא שלי. אני חייבת לעצור את זה, אני לא חוזרת שנתיים אחורה, אין מצב, זה לא קורה לי.

נכנסתי חזרה הביתה אחרי דניאל, מוזגת לעצמי מים. דניאל הסתכל עלי כאשר גם הוא היה במטבח כשהתיישב על הבר. ״מה?״ אמרתי מחייכת.
״גדלת רצח״ הוא אמר לי שוב. ״אל תגזים״ אמרתי. ״לא מגזים, נהיית אישה קטנה״ הוא אמר נושך את שפתיו. תהרגו אותי וזהו. למה הוא כל כך מושך אותי?
הוא קם לשים את הכוס בתוך הכיור ונעמד מולי מסתכל עלי במבט שובב ומחייך כזה. ״מה קורה עם החיוכים והמבטים היום?״ אמרתי מובכת ממשיכה לשתות מכוס המים. ״לא ראיתי אותך שנתיים, אני מפצה על הזמן שלא הייתי פה״ הוא אמר מלטף את הלחי שלי. תחושת צמרמורת עברה בי, לא רציתי שזה יגמר. התגעגעתי לחום גוף שלו ולאהבה שלו. כשהבנתי שאני מתחילה להתמכר לזה עצרתי את זה מיד.
״דניאל..״ הורדתי את היד שלו ממני בעדינות. ״אסור ללטף אותך?״ הוא שאל. ״מותר אבל זה פשוט לא מתאים״ אמרתי מסתכלת על כל נקודה במטבח רק לא עליו. ״הבנתי אותך״ הוא הסתובב ובא ללכת מהמטבח ועצר. הוא הסתובב חזרה אלי והתקרב שוב ״הדבר היחידי שבאמת כואב לי בכל הסיפור הזה, זה לא אכפת לך ממני יותר ושלא הייתי אפילו חסר לך נאיה. זין. אין מצב שזה רק אני שמרגיש שכל מה שאני רוצה לעשות זה לנשק אותך״ הוא אמר מתעצבן.
״דניאל עברו שנתיים, מה אתה רוצה שאני אעשה?״ אמרתי לו חסרת מילים. ״תסתכלי לי בעיינים ותגידי לי שאת לא אוהבת אותי״ הוא אמר מתקרב אלי לאט לאט. ״אם תגידי לי שאת לא אוהבת אותי אני משחרר ממך, אבל די לזיוני שכל נאיה אני רואה לך בעיינים שזה הדדי בינינו״ הוא אמר מהדק את אחיזתו במותניים שלי ומסתכל לי בעיינים.
קפאתי. לא ידעתי מה להגיד או מה לעשות. איך אני אגיד לו שאני לא אוהבת אותו? איך אני יכולה להסתכל למישהו בעיינים ולהגיד דבר כזה נוראי?

״אני... אני״ התחלתי להגיד את המשפט הנוראי הזה.
״את מה?״ הוא אמר מאיץ בי ומלטף שוב את הלחי שלי כשהפנים שלו כל כך קרובות לשלי והוא אוחז בי ביד השניה במותניים.
״אני לא.. אני לא״ המשכתי לגמגם מחפשת את המילים ואת האומץ להגיד את זה.
״את לא מה?״ הוא אמר כשחיוך ממזרי על הפנים שלו יודע שאני בחיים לא אגיד את זה.
״אני לא.. אני לא יכולה דניאל״ אמרתי נאחת. אני לא יכולה להגיד את זה, אני לא יכולה להיות איתו, אני לא יכולה לא לרצות לנשק אותו.
״מה את לא יכולה?״ הוא חייך חיוך מרוצה.
״מה אתה כל כך מרוצה מעצמך דניאל?״ התעצבנתי.
״אני אוהבת אותך סבבה?״ אמרתי מודה בזה.
״אבל לא כמו פעם, אני אוהבת אותך כאהבה הראשונה שלי שתמיד תהיה״ אמרתי משפילה את ראשי.
״יש לך מישהו אחר? זה העניין? די לזיין נאיה״ הוא אמר מתעצבן.
״די דניאל, לא עושה לי טוב שאתה לידי, אתה מזכיר לי את כל הכאב שחוויתי שבגדת בי״ אמרתי בכנות.
״אבל זה היה נאיה, זה כבר קרה חוץ מלהתנצל על זה אין לי עוד מה לעשות״ הוא אמר מביט בי במבט פגוע.
״פשוט תחבק אותי״ אמרתי כשדמעות מתחילות לחנוק את גרוני.