הוא חגר אותי למושב והחל לאחר מכן בנסיעה, ידיו החזקות תופסות בהגה בעודו נוסעה במהירות לא נורמאלית. התחלתי לזהות את הדרך לביתו של תומס ולאחר עשרים דקות נסיעה הוא עצר מול הבית הגדול ואני מיהרתי לצאת מהחגורה ולפתוח את דלת הרכב.
"תסגור את הדלת הזו עכשיו" הוא ציווה עליי ואני קפאתי במקומי, קולו רק מעביר בי פחד וצמרמורת.
סגרתי בטריקת דלת חלשה את הדלת והבטתי בו דרך מראת הרכב, פניו אטומות ועיניו כרגיל יכולות להרוג במבטם.
"אתה זוכר מה אני אמרתי לך?" הוא שאל ואני הינהנתי בשקט, רועד במקומי.
"אל תהנהן לי כשאני מדבר אלייך, אני רוצה לשמוע אותך"
"כן אדוני" מילמלתי בשקט מבין שפתיי, מחכה שיתן לי ללכת כבר
"ילד טוב, עכשיו תחזור בחזרה לבית" הוא אמר בקור ואני לא ביזבזתי שנייה ופתחתי שוב את דלת הרכב ורצתי בשביל הגישה אל הבית. רואה את הרכב השחור שעדיין עמד בחניית הבית.
נתתי באיש עם העיניים הכחולות והחודרות מבט אחרון ומפוחד ונכנסתי אל תוך הבית.
לא הייתי מופתע כשאחת העוזרות אמרה לי שתומס לא נמצא בבית ורק אמר לי לאכול את ארוחת הצהריים כשאני חוזר מבית הספר ולהכין את שיעורי הבית שלי.
לא עשיתי שום אחד מהם ועליתי ישר אל החדר שלי, נועל את הדלת מאחוריי ומתפרק אל תוך המיטה שלי, מרטיב את הכרית הלבנה ומיבב בשקט, נרדם לאחר כמה דקות עד הבוקר שלמחרת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
דפיקות רמות על דלת חדרי היו מה שהתעוררתי אליו בבוקר, דפיקות שלא הפסיקו ורק התגברו.
"לוגן!" קריאה בשמי נשמעה מספר פעמים ואני פתחתי את עיניי באיטיות, רואה את אור השמש שחדרה מבעד לתריסיי החלון הסגורים למחצה ויוצא מתוך השמיכה הגדולה.
נעמדתי על שתיי רגליי, מרגיש את הכאב והסחרחורת בראשי מכמה שבכיתי, עיניי שרפו וגופי היה חלש מתמיד. התקדמתי אל עבר דלת החדר באיטיות, שולח את ידי אל המנעול ופותח אותה.
"לוגן למה למען השם נעלת את הד-" עיניו הפכו ברגע אחד מקשוחות לדואגות, ידו נשלחה אליי וקירבה אותי אליי, אל החזה שלו.
"לוגן בייבי מה קרה??" קולו המודאג נשמע בעודו מעביר את ידיו על גבי מלטף ברוך.
רציתי לבכות, רציתי להתפרק אל חזהו ולא לעזוב אותו, רציתי שיחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר, שיציל אותי מהאיש הנוראי הזה.
אבל לא יכולתי, פחדתי שיעשה לי משהו, זכרתי את דבריו ולא רציתי לבחון אותם.
אז שתקתי, עצמתי את עיניי חזק והחזקתי את הדמעות שלא יצאו. ידיי נכרכו סביבו בעודו מנשק את ראשי עשרות פעמים.
"אני פשוט לא מרגיש טוב.." מילמלתי מבין שפתיי, קולי היב צרוד מהבכי הבילתי פוסק שלי.
"אתה נראה רע נסיכה, אולי כדי שתחזור לנוח ודאדי יביא לך אוכל ותרופה אוקיי?" הוא ליטף את פניי והעלה אותם אליי, עיניי מביטות בשלו בעייפות בעודי מרגיש את שפתיו על שלי.
הינהנתי בשקט וחזרתי אל החדר, מתחפר מתחת לשמיכה ועוצם את עיניי בחזרה.
לא ידעתי מה יהיה איתי
מה יהיה ההמשך
מה האיש היה עלול לעשות לי
האם אי פעם יפסיק?
האם יניח לי בשקט?
איני יכולתי לדעת, כל מה שנותר לי לעשות זה לקוות שימאס לו ממני ויעזוב אותי. ושיעשה את זה לפניי שיספיק לעשות לי משהו.
YOU ARE READING
A princess or a bad boy
Romance"תסתכל עליי." הוא תפס בלחי בגסות " למי אתה שייך, של מי הגוף הזה?" עיניו הכחולות חדרו אל שלי "שלך אדוני." מה יקרה כשלוגן יבין שנמאס לו מהדאדי הנחמד והוא רוצה מישהו שקצת יעניש אותו? לפניי שאתם קוראים : הסיפור מכיל * תכניים מינים * סצנות אלימות *שפה...
