A princess or a bad boy

chapter 33

אני מחזירה כאן מטרות🤗
המטרה לפרק היא 95 הצבעות, אוהבת❤❤
תודה שאתם קוראים ומגיבים לי על הסיפור, מעריכה את זה🌸

______________

אני לא מודע למעשים שלי, זה ברור כשמש, אני שיכור פתטי שמביט בעינים מסוכלות על החדר, על החלל שנראה כאילו כל רגע עומד להסתובב ולהפוך את כל האנשים איתו. זו תחושה מוזרה, תחושה של אי שליטה אך מצד שני הרבה אחריות על המעשים שלך כי אתה מביא את זה על עצמך. כל הגוף שלך עומד מנגד להגיון, אני עושה דברים גם אם אני יודע שהם רעים, גם אם יודע שההשלכות שלהם יהיו חמורות ביום של המחרת, אבל באותו הרגע פשוט לא אכפת לך, ובשבילך אין מחר, ואין הווה כי אתה לא יודע מה אתה עושה ואיפה אתה נמצא. המחשבות שלך עפות באוויר, והדמעות שלך ממש לא שולטות על קצה ירידתן, הראש שלך מאבד את הדעת והלב שלך את הרגשות, ככה שתוכל לבכות מתמונה עקומה שהונחה על הקיר ולהיות אדיש כשיכו מישהו למוות מולך. במקרה שלי זה הגרוע ביותר, כי  אני מתנהג בדיוק כמו שהקול האחורי והמודחק בראש שלי רוצה, התנהגתי כמו לוגן שחושק בדמאיין בסתר, כמו הנער שאוהב שקושרים אותו על המיטה ונדחפים בחוזקה לתוכו, כמו הבנאדם שאני הסתרתי מתומאס. ועכשיו, עכשיו התזמון היה גרוע בשביל בואה של הדמות הזו, כי עכשיו יכלה לבצע את כל מה שחשקה בו, לקרוע את החולצת המכופתרת שהעובדה שהסתירה מהעיניים שלי גוף כזה הייתה כמעט פשע, להביט אל תוך עיניו ולהגיד לו את כל הדברים המלוכלים שאני רוצה שיעשה לי כדי שלא יפספס דבר. כי עכשיו הגבר הזה היה כאן, הגבר ששרירי גופו יכולים לגרום לי לגמור רק מבהייה יותר מידי ממושכת בהם. אני מחייך כמו דיבל מאוהב בעודו מעלה אותי במדרגות ומתעלם מהשאלה שלי, מתעלם מהעיניים שמביטות עליו ותעלם מידי שניסתה למשוך את בגדיו. הידיעה שכאב הראש יגיע ברורה, אבל זה הרי רק עיניין של זמן, ובנתיים, בנתיים נתתי לעצמי להנות, נשאר בשקט עד שמגיע אל הקומה העליונה ונכנס אל חדר רנדומלי וגדול במיוחד.

"היי דמאיין, אתה זוכר שנכנסתי לחדר שלך בטעות?" אני פולט בדרך כזו מגוכחת, ידיי מנסות לשחק עם האוויר בזמן שפניו עדיין לא מביטות בי, מתעלמות. אתה לא תוכל להתעלם ממני דמאיין! אני נזכר בלילה שבו פגשתי בו, בכחול שראיתי לראשונה, אותו כחול שמסרב להביט בי עכשיו, אבל אני אגרום לו להסתכל, זה רק עיניין של זמן, הוא לא יוכל להתעלם ממני. אני מרגיש את האלכוהול מנטרל את גופי, מרגיש את גופי לפתע נזרק אל עבר המיטה. נו באמת דמאיין. אני פוגש בשמיכה הרכה והנעימה וכמעט נותן לעצמי להתמסר אליה אבל אני לא יכול להתעלם מנכחותו בחדר. לכן אני מרים את ראשי ומסובב אותו אליו, רואה איך הוא יושב באדישות על כורסא אפורה ובהירה שהנגדיות בין צבעה לבין צבע בגדיו רק הדגישה את העובדה שהיה כאן. אני מחייך אליו חיוך שיכור,עיניי מביטות בו אך ראשי חוזר ליפול על המיטה כמו שאר גופי שהתפרס עליה. קשר העין שלנו לא יורד אחד מין השני, כחול פוגש בירוק, רק שהוא לאט לאט מצליח להביס אותי במבט האטום שלו, בקשיחות שמקרין כאשר רגליו היו מסוכלות וידיו מונחות על שני צידי ידיות הכורסא. אני מגלגל את עיניי, רואה שמישהו כאן מחליט להיות שוב פעם מיסטר כעסני. הראש שלי עכשיו מופנה כלפיי התקרה כאשר הידיים שלי שרועות בקו כתפיי.

מענין על מה הוא חושב עכשיו, האם הוא רואה את הדמות השיכורה והפתטית שלי ותוהה עם עצמו האם כל הסיפור הזה שווה את זה או שהוא רק רוצה להעניש אותי על זה שהשתכרתי, או שבכלל חושב על תומאס שמתהלך לו בקומה השנייה של הבית ורק רוצה להרוג אותו. אני פולט צחוק מתגלגל אחרי דקה שלמה של שקט, אך לא אחד מביך, לפחות לא בשבילי, אני עסוק בלהסתכל על פרפרים דמיונים שעפו במעגל קטן על תקרת החדר. עדיין דממה מצידו של דמאיין, גורם לי לתהות אם בכלל עדיין נמצא שם, אך הראש שלי כבד מידי משאוכל לסובב אותו אל עבר הגבר, לכן רק משתמש בקולי. "דמאיין? אוי סליחה." צחוק נוסף נפלט מפי, מבין שכחתי שוב לקרוא בשם שלו. "מיסטר דמאיין? אדוני? דמי?" דמי? השם הזה כזה נחמד, ומצחיק, הוא נחמד ומצחיק וממש לא מתאים למיסטר כעסני שיושב על כורסאת החדר. אך שוב, אין שום מענה, אולי באמת הלך. טוב, יותר זמן בשביל עצמי. בעודי נשאר על המיטה הרכה דלת החדר נפתחה בסערה, אני מפנה את עיניי אליה כיוון שהייתה בשדה הראייה שלי ומופתע לראות את תומאס עומד שם, מחזיק בידית החדר כשחזהו עולה ויורד במהירות ועיניו פעורות לרווחה. "לוגן, תודה לאל שאתה כאן." הוא אומר ועומד להכנס אבל אני ממהר בשארית כוחותיי להתרומם על רגליי ובטח לא לתת לו לדעת שאני שיכור, מי יודע מה יכול לקרות כאן. הגבר שבו כבר איבדתי מזמן את האמון שלי מנסה לצעוד לכיווני ועומד לדעת עד כמה שנאה יש לי כלפיו. רגליי ניצבות עכשיו על הרצפה, וידי מסמנת לו לעצור ככה שהוא לא מספיק לעבור את מפתן הדלת.

ידעתי בדיוק מה אני אומר לו ומה הוא יעשה, כמה רחוק הוא יהיה ממני וכמה יכאב לו, לא משנה כמה כאב לו בגלל מה שקרה בקומה למטה. אני מנסה לשמור על ראש צלול ולמקד את המבט שלי בנקודה אחת שהייתה עיניו, יודע שאני אולי שתיתי הרבה אבל לא משתכר בקלות, לכן נשארה לי עוד שליטה אחרונה על מעשיי.

"מה נראה לך שאתה עושה?" אני שואל בקול תקיף ומעט צרוד, ראשי מחל מעט לכאוב אבל זה לא מפריע לי. תומאס ממשיך להביט בי בעיניים פעורות, בטח מקווה לשמוע תגובה אחרת אך הוא כנראה ממש טיפש אם אחרי הכל הוא עדיין חושב שיש לנו סיכוי.

"רציתי לדבר אי-איתך." קולו יוצא מעט מגמגם.

"ומה גורם לך לחשוב שיש לך את הזכות?" אני מרים לעברו גבה, משלב את ידיי על חזהי ונותן לו מבט שופט ומזלזל, לבנאדם הזה אין שום ערך אצלי, ועצם העובדה שהוא ממשיך לנסות להגיע אליי רק משפילה אותו יותר.

"ל-לוגן," הוא מנסה להתחיל לדבר אך אני קוטע אותו. "מה שהיה למטה לא הספיק לך? עוד לא הבנת למי אני שייך עכשיו?" האלכוהול דיבר כאן עכשיו, ואין לי בעיה עם זה, כי אני צריך את הביטחון הזה, צריך לעמוד על שלי. תומאס נשאר ללא תגובה, ואני ממשיך. "אני לא רוצה אותך, אני רוצה את דמאיין," צעדיי מתחילים להתקרב אליו באיטיות. " אני רוצה שהוא זה שינשק אותי," עוד צעד לעברו, "אני רוצה שהוא זה שיגע בי," עכשיו אני כבר כמעט מולו "אני רוצה שהוא זה שיזיין אותי." חדרתי עם עיניי עמוק אל תוך שלו, יודע באיזו נקודות לפגוע. "אני בטוח שלא חשבת עליי שדפקת את הזונה המלוכלכת הזו על המיטה שלנו נכון תומאס? לא חשבת שתאבד אותי."

----------------------------------------------------------------------

DRAMA

THIS IS WHAT HAPPENS TO CHEATERS