"קום." הוא ציווה עליי ואני נעמדתי בפחד, משפיל את מבטי ממבטו החודר. אחוריי צרבו וכך גם גבי התחתון, הוא הרים את מכנסיי בחזרה אל התחת האדום שלי מבלי לשים אפילו משחה שתרגיע את הכאב, לא כמו הפעם שנפלתי על אחוריי ותומס מיהר למרוח את הקרם על העור האדום שלי.
"תכניס את זה טוב לראש שלך, לא כדאי לך לסרב לי שוב, אני לא אוהב שמכעיסים אותי" הוא החל לומר "זה מובן?" ידו נשלחה אל פניי והרימה אותם בבת אחת בגסות, מבטי נפגש לפתע בעיניי שהיו כמו שניי קרניי לייזר שהרגו אותי.
"כ-כן אדוני" גמגמתי בפחד ורעדתי במקומי
"יופי, עכשיו אתה חוזר לבית שלך, מחר שתחזור מבית הספר אתה מחכה לנהג שלי שיקח אותך לכאן, אני לא ארחם בעונש שלי אם אגלה שברחת או שהחלטת לבכות לבחור שלך, בין אם תעשה את זה ובין אם לא אתה תמצא את עצמך בבית הזה לפניי שתספיק להבין מה קורה" הקול המאיים והשקט נשמע שוב, מעביר צמרמורת בין עצמותיי ושחור מול עיניי. הבנתי שאין לי ברירה, לא רציתי להסתבך איתו, אבל הבטחתי לעצמי שאברח מפה בהזדמנות הראשונה שתיהיה לי, אני לא אכנע לו, לעולם לא.
"מה אתה רוצה ממני??" קולי נשבר, הדמעות הארורות והחמות הרטיבו את פניי, הבטתי בעיניו הכחולות והחודרות שהיו כמו שתיי אוקיינוסים ללא התחלה וסוף. הוא רק חיוך חיוך מסתיר סוד וליטף את פניי לפני שסטר להם ללא רחמים.
"אתה תדע בקרוב" נשכתי את שפתיי בכאב מהשריפה בפניי ויבבתי בשקט, רוצה כבר ללכת מפה, לברוח, אל מחוץ לחדר הזה, מחוץ לבית הזה, עד שאוכל להחזיר לעצמי את הנשימה ולקחת אוויר בחדות, לנשום לרווחה ולדעת שאני חופשי.
"קדימה, תבוא אחריי" הקור בקולו הקפיא אותי, פניו האדישות חסרות ההבעות לא נתנו לי אפילו רמז אחד למה שמתחולל לו בראש, אבל מה שזה לא יהיה ידעתי שזה לא פועל לטובתי. הוא התקדם אל עבר הדלת, מסמן לי במבטו ללכת אחריו. רגליי רעדו ופסעו באיטיות אחריו, בעיניים מושפלות ובעיניים דומעות, מה אגיד לתומס? מה אגיד לו שאפגוש בפניו? איך אחזיק את הדמעות? איך אפתח את פי מבלי ליבב בבכי?
הלכתי אחריי הפסיכופט הזה שחשב שיכל לקחת אותי ולחטוף אותי כאילו הייתי חפץ, כאילו דעתי כלל וכלל לא חשובה.
למה אני? למה אלוהים? מה עשיתי שזה מגיע דווקא לי? רק תגיד לי למה אני צריך לסבול את הכאב הזה שהאיש המסוכן הזה גורם לי?
הוא התקדם במסדרון הבית, הרגשתי איך שניי הקירות הלבנים סוגרים עליי, מקשים עליי לנשום, גורמים לי לאבד את שפיותי.
צפיתי בו יורד במורד המדרגות והולך אל עבר דלת הכניסה של הבית. גופו שהתנשא לגובה הלך מלפני בגב זקוף ובביטחון עד השמים בזמן שאני הלכתי מאחוריו בפחד, רועד, מקופל בתוך עצמי. הוא יצא אל עבר החצר הענקית והתקדם אל עבר החנייה הגדולה שכללה בתוכה מספר רב של מכוניות מפוארות, הבטתי במדרכת הרחוב, חושב האם אוכל לברוח מפה מבלי שישים לב. החופש קרא לי והפחד ציווב עלי להישאר במקום.
'אתה לא יודע מה הוא יכול לעשות לך, לתומס, לאנשים שאתה אוהב'
'אתה מכיר את האנשים האלה, אל תעשה את זה'
עצמתי את עיניי והרגשתי את ליבי נצבט שהזזתי את מבטי ממדרכת הרחוב, נכנע לפחדיי.
בשנייה אחת הוא תפס בגופי כאילו הייתי חתיכת עלה נידף ברוח, מכניס אותי לתוך במושב האחורי של הרכב הגדול שניצב מולנו.
הבטתי בו במבט מתחנן כשבא לסגור את הרכב, מתחנן שיעזוב אותי, שיתן לי ללכת.
"העיניים האלה האלו לוגן רק גורמות לי להיות קשה יותר" הוא תפס בצווארי ולחש אל תוך אוזני בזמן שפלט אנחה שקטה ונשך את עורי.
יבבה קטנה נפלטה מפי בזמן שניסיתי לדחוף אותו ממני, ידיו עפות לכל עבר, מנסות לסלק אותו ממני ללא הצלחה.
אחיזתו רק התהדקה סביבי והוא מצץ את עורי בכאב, משאיר עליו סימנים.
"אתה יודע מה קורה לילדים רעים בייבי בוי? הם מקבלים עונשים, ושלך רק ילך ויגדל אם תמשיך בדרך הזו"
YOU ARE READING
A princess or a bad boy
Romance"תסתכל עליי." הוא תפס בלחי בגסות " למי אתה שייך, של מי הגוף הזה?" עיניו הכחולות חדרו אל שלי "שלך אדוני." מה יקרה כשלוגן יבין שנמאס לו מהדאדי הנחמד והוא רוצה מישהו שקצת יעניש אותו? לפניי שאתם קוראים : הסיפור מכיל * תכניים מינים * סצנות אלימות *שפה...
