A princess or a bad boy

chapter 43

העלתי שני פרקים כמו שהובטח👈🏻👉🏻

מקווה שתאהבו

תצביעו ותגיבו בעיקר המוןן אני ממש רוצה לשמוע מה דעתכם על מה שיקרה❤ אם תרצו להרוג אותי לא אמנע בעדכם

המטרה : 90 הצבעות

___________________

המכונית נעצרה באמצע הכביש, סביבנו כבר לא היו אותם בתים מפוארים ועצומים שאפיינו את השכונות היוקרתיות של דרום העיר, המבנים שניצבו אחד ליד השני ברצף סדיר היו בעלי שתיי קומות ואפיינו יותר את המעמד הכלכלי המבוסס של העיר, הם אומנם לא היו אחוזות בעלות חצר רחבת ידיים וחומות גדולות שהקיפו אותן אך עדיין השאירו אותך מעט נפעם מעיצוב החיצוני של הבית, מהדשא הירוק שהקיף את הבית, מהשער השחור והגדול שעמד ממולו ומהחלונות הגדולים והשקופים שנתנו הצצה אל תוך הבית.

מסריקה קצרה יכולתי להבחין בוורדים לבנות שקישטו את הגינה, גורמים לי לבהות בהם לכמה שניות ולחייך, אהבתי את סוג הפרחים האלו, הוא היה המועדף עליי. את הבית שניצב מולנו לא הכרתי, וגם לא ידעתי למה דמאיין הביא אותנו דווקא לכאן, לכן רק נשארתי בשקט, מחכה לקולו שימלא את החלל וישפוך אור על הדבר.

לקחתי את ידי מאחיזתו והבטתי בו, רואה אותו סוקר את פניי כשהוא לובש ארשת פנים אדישה ורגילה. האם אני עומדים להסתכל אחד על השני ככה לנצח? האם הוא מחכה שאדבר? לא ידעתי מה קורה כאן, אך ככל שהשניות עברו הרגשתי את הבחילה מתהפכת בבטני ועולה לגרוני, שנאתי את ההרגשת הזו, שנאתי להשאר תלוי באוויר, וכשהשליטה הייתה עכשיו בידיו של דמאיין, לא באמת יכולתי לעשות משהו לגבי זה.

הוא נשך את שפתיו מעט, השפיל את עיניו אל ידי והחזיר אותה לידו, כאילו היה צריך להכין אותי נפשית לפניי שיפיל את האסון, לפניו שתבוא הסערה ותשאיר אותי חסר מילים. אני יכול להרגיש את דפיקות ליבי הופכות מהירות יותר ויותר, עורי מתחמם והפחד מתחיל לזרום בעורקיי, פחד ממה? לא ידעתי מה באמת הניע אותו, אבל המצב הכי שונה לי, והשקט של הגבר שמולי לא הפך אותו לטוב יותר, אלא רק הרג אותי לאט לאט, יותר ויותר. האם היום הגורלי הגיע? האם זה הרגע שיגיד לי להתראות? האם הוא מתכוון להשאיר אותי בצידי הדרך הלא מוכרת ופשוט לעזוב? הייתי חייב לקבל את התשובות שלי, הייתי חייב לסדר את המחשבות, את הקולות שרצים בראשי ולא נותנים לי מנוחה.

"של מי הבית הזה דמאיין?" אני שואל, לא משתמש בכינוי שהורה לי להשתמש בו, המתח היה חונק מידי ורעיל מידי, לא היה זמן לקיים את החוקים שנהגתי לסבול מהם בעבר, עברו ממזמן את השלב הזה במערכת היחסים שלנו, והעובדה שלא התרגז כשקראתי בשמו הפרטו הוכיחה את זה. הבטתי אל תוך עיניו הכחולות שקרני השמש חדרו אליהם והבהירו אותם, גרמו להם להראות כמו שני זוגות יהלומים נדירים שנצצו כנגד עורו שזהר גם הוא. הוא היה יצירה אלוהית שכל יום שאלתי אם באמת הייתי אמיתית, היופי שלו שווה אותי, ואולי היה הדבר שהשאיר אותי בין זרועותיו, אך רציתי יותר מזה, רציתי את הלב שלו, רציתי שיהיה שלי כמו שאני הייתי שלו, כמו שאני הייתי נותן הכל בשביל האהבה הזו. רציתי שייתחייב אליי ויבטיח שלעולם לא יעזוב, ושאני בעצמי אוכל להאמין לזה, שנאתי להיות מתוסבך כל כך, שנאתי ששום דבר בחיים שלי לא יכל לעבור בלי מכשולים בדרך, ובלי שאפול בהם, ואקבל עוד מכה שתשאיר צלקת נוספת. רציתי הכל אבל לא יכולתי לקבל כלום, ומה שנשאר לי לעשות הוא רק לשבת ולצפות לאן החיים יובילו אותי.

דמאיין חייך והעלה את ידו אל פניי, מלטף מעט את לחי ומוריד את אגודלו אל שפתיי. שוב נוגע עם ידיו החמות שהשאירו צמרמורות על עורי. אהבתי אותו, ידעתי את זה כבר, הייתי חסר תקנה במציאות חסרת תקווה, לא היה פתרון אחר בשבילי. הדרך היחידה שלי הייתה אל האבדון.

"תתן לי להסביר הכל לפניי בסדר?" פניו מחמירות כמו אדם על שולחן הנאשמים אשר ניתנת לו הזדמנות אחת להנצל מהעונש, הוא לוקח נשימה ארוכה ומכין את הנאום שלו, מכין מילים שלא ידעתי מה משמעותן, לא ידעתי לאן הולכות הן, אולי יקחו אותי איתן. 

"קרה משהו?" אני שואל בפחד כי זה הדבר האחרון שנשאר בשבילי, כמו אויב המשחק כחבר, כמו כוייה על האצבע וכמו שריטה מתחת לסנטר, כל כך קטן אך כל כך כואב, נמצא שם כדי להזכיר שטעיות קורות אבל אתה ממשיך לעשות אותן, לא לומד לקח, וזה העונש שלי, זה תמיד יהיה העונש שלי. עיניי חודרות לשלו ומקוות שכל זה כבר יגמר, אני רוצה ללכת מכאן, רוצה כבר לסיים עם זה, הלחץ מעיק על החזה שלי ואני מתאמץ לא לבכות, מעולם לא ידעתי שלהרגיש כל כך לבד יכול לגרום לך להרגיש כל כך מת.

"לא משהו רע, אל תדאג בייבי." דמאיין מפנה את גופו אליי בעודו אומר, היד שלו שעדיין מחזיקה בידי כאילו נלחמת כדי להשאיר אותנו כאן, ביחד, נלחמת כדי שכל זה לא יגמר, ואז זה הם תלוי בי לעולם לא הייתי עוזב. 

"אני מבין שקורה אצלך משהו בזמן האחרון." שוב קולו נשמע בחלל, אני משפיל את ראשי, מעולם לא ידעתי לדבר עם אנשים על מה שעובר עליי, לא ידעתי איך להוציא את כל הכביסה המלוכלכת החוצה, לא הצלחתי להרגיש כל כך חלש, לא הצלחתי לקבל את העובדה שמישהו באמת רוצה לשמוע, לעזור, אז הפסקתי לדבר והתחלתי לחייך, למדתי להתמודד עם הכל לבד. "אני יודע שזה קשור אליי, למה שקורה בנינו." הוא ממשיך, ואני רואה לאן הוא עומד לקחת את השיחה הזו, לא רציתי שיאשים את עצמו בבעיות שהשדים שלי יוצרים. 

"דמא-"אני מתחיל לומר אך הוא קוטע אותי לפניי שסיימתי את המילה הראשונה. "תן לי לסיים בייבי." למרות שלא רציתי לשמוע את שאר השיחה נשארתי בשקט, נאנח ביאוש ונושך את החלק הפנימי של לחיי.

"בפעם הראשונה שראיתי אותך ידעתי שזו התחלה של תקופה חדשה." המילים שלו מתחילות לכאוב בליבי, ידעתי מה יגיד, לפחות ניחשתי ככה, אולי זו התרופה שלפניי המכה, המכה שתשבור אותי. אני חושש, הפחד לא עוזב אותי, אומר לי לברוח כי אז אולי לא אצטרך לשמוע וזה לא יהיה אמיתי, לעצום עיניים ולהתעלם כי אולי אתעורר אל יום חדש ואגלה שהכל סיוט. אבל היד שלו שהחזיקה אותי חזק הזכירה לי שאני כאן, ואני צריך שוב להתמודד עם זה, שוב לבד. 

לפניי שאתה באת אליי הייתי מעביר כל לילה עם מישהו אחר במיטה," הוא מתחיל לדבר, עיניו הכחולות מביטות בי, ואני מקמט את מצחי, לא יודע מה לחשוב, מעט מקנא בכל האנשים שבטח זכו להעביר איתו את הלילה, זכו שלא להתאהב בו."טוב, לא במיטה שלי, לא נתתי למישהו להכנס לחדר שלי."

"ואז אתה הופעת בבית שלי, יחד עם הליצן הזה, וכל מה שעבר לי בראש זה שהלילה שיבוא הולך להיות מדהים כי מעולם לא ראיתי מישהו יפה כמוך." דמאיין נאנח בכבדות ואני מתחיל להרגיש מוזר מכל המצב, הוא לעולם לא נפתח בפניי ככה, או דיבר על הרגשות שלו, הוא נהג תמיד ללבוש את המסכה האדישה ולהיות אטום אליי, מדבר רק במעשים. 

"אבל טעיתי. חשבתי שאתה תהיה סטוץ חד פעמי." לא ידעתי אם להרגיש רע עם זה או לא, לכן רק המשכתי להקשיב. הקשבתי כי אולי אקבל תשובה בתוך כל המצב הלא מובן הזה, אולי אצליח לקבל קצה חוט, להפסיק להיות תלוי באוויר, אולי סוף סוף אוכל יכנס קצת הגיון לחיים שלי.