A princess or a bad boy

chapter 34

רק אומרת שהפרק כמעט גרם לי לבכות אבל אולי זה השעה ורוב הסיכויים שאני סתם מגזימה.

המטרה לפרק היא 100 הצבעות, תודה על שהצבעתם והגבתם לפרק הקודם❤❤ ממש מעריכה את זה😚🤭

ולפרק:

_______________

"אני בטוח שלא חשבת עליי שדפקת את הזונה המלוכלכת הזו על המיטה שלנו נכון תומאס? לא חשבת שתאבד אותי." אני מרגיש את המילים שלי חותכות את האוויר כשם שחתכו את ליבו. הנקמה הייתה לחזקים או לאלו שלא הספיקו לחשוב בחוכמה כדי להשתמש בה, ותומאס, תומאס נכווה מחצי הנקמה שלי כשאני רואה את עורו נכרך ומעלה עשן. הדמעות לא איחרו לבוא כמו תחושת החנק שנכרכת סביב צווארו ומסרבת להחזיר את אוויר החדר לראותיו. "להתראות." ושנינו יודעים שזה לא רק לעכשיו, אלא לתמיד, העידן שלנו נגמר ואין אחד שיכול להחזיר את הימים בהם היה מנשק את עורי הרך כשם שאין אחד שיכול להחזיר את העבר. דלת החדר נסגרת, שקט ממלא את החלל אך בעיקר את ראשי, אני לבד, והמחשבות שלי אומרות לי תודה, גופי משחרר אנחה עמוקה שאיתה נלקחים כל שאר הזכרונות שלנו.

דלת החדר משמשת כמשענת לגבי כאשר נתמך בה ועוצם את עיניי, מרגיש את הכל מוריד הילוך נרגע. חושך עוטף אותי, וידיי מחבקות אותו בחזרה, וחיוכי נמתח והצחוק נפלט כמו ילד המשחק בכדור ונסחף עם ההנאה, אבל הצחוק נגמר אחרי רגע, כי האלכוהול יודע איך להוריד אותי ולהעלות אותי באותה מהירות, אז אני נשאר בשקט, חושב על הכל ועל כלום. מחשבותיי נודדות אל הבית, ואל הגינה הזנוחה אשר ראתה ימים טובים יותר, אל הדלת האדומה והמתקלפת ואל החלונות שצברו שם אבק, ואני מרגיש געגוע, אך שום צורך לחזור לשם. ואני רוצה את אמא ורוצה נשיקה על האף רגע לפניי הלילה, אני רוצה ארוחת בוקר מאוחרת וזלילה לילית שתביא לי כאב בטן גדול אבל הוא יפסיק כי אמא תכעס אבל עדיין תכין לי את המשקה החם שיקח אותי לישון, ואני נזכר במיטה קטנה ובאבא שחוזר מהעבודה עם פרחים וקופסאת שוקולד שהבטיח לי, בריחות של ארוחת הערב ובסעודת חג המולד, ואני לא שוכח את הסדק בקיר שם הוכתי לראשו והתמונה של דמעותיה של אמא לא תעזוב אותי, ואני מרגיש את הדם אבל לא את הכאב, ואז אני כבר לא רואה אבא אלה מפלצת, ואני פוגש את קור הלילה ואת מגעו של ספסל הרחוב, את הפחד שהחושך כרך סביבי, ועכשיו כבר אין דלת אדומה, ואין גינה מוזנחת, אין חלונות מלאי אבק ואין נשיקה על האף לפניי השינה, ועכשיו יש רק את עצמי, יש עיניים ירוקות וגדולות ופנים חבולות, יש רק את הלילה שמחבק אותי, יש לבד, ואין משפחה וטעמו של השוקולד כבר נשכח משפתיי שטעמו רק דם ודמעות. והנוזל הרטוב חוזר עכשיו, כמו המציאות שמכה בי שוב. העיניים עדיין סגורות והדלת עדיין מאחוריי, ודמאיין, היכן דמאיין שידיו הם הדבר שגופי מנסה לרוץ מהן אך לא יודע שרק מתקרב יותר ויותר. חלל החדר חם וליבי קר כמו סופת שלג שמסחררת אותי בתוך עצמה. ולפתע אוויר חם פוגע בי, עורי סומר וגרוני עדיין פולט יבבות ששפתיי מנסות לבלום, האם אני עדיין בחלל החדר? האם עדיין לא איבדתי את שפיותי? האלכוהול הנורא מתעתע בי, ואני נותן הבטחה חסר אמינות שלא אכנע לו שוב, כי הוא מביא זכרונות רעים, ואני רוצה לצרוח לעזרה אך צורח בראשי לשקט. שקט, אני צריך שקט למרות שאף אחד לא מדברת. עיניי נפתחות, הריסים השחורות שמעטרות עפעפים אדומות נפתחות איתן, ההבנה מכה בי, הגבר נמצא מולי, ועינייו חודרות לשלי ונשימותיו הן האוויר החם שפוגע בעורי. איני נרתע, בולע את הרוק שמצטבר בפי ומוזיז באיטיות את מבטי אל היד החזקה שהונחה ליד ראשי, כולאת אותי אל הדלת בעוד שהשנייה מצטרפת אליה. ואני סגור, אבל שמור בבטחה בין המילים שלו שאמרו לי שתמיד אהיה לידו. ליבי מודה לו, אולם פי לא מצליח להוציא את זה, נותן למעשיי לבטא זאת. החושך עוטף אותי שוב, עפעפי נסגרים שוב ואנחה נפלטת ממני, האם זהו קולי הרועד אשר מילא את החדר? או אלו המחשבות אשר מיואשות מלצעוק לי לברוח. פי נפתח, הפעם זהו ההגיון שפועל, שפתיי מתקדמות סנטימטרים בודדים קדימה ופוגשות לחי חמה וזיפים מעקצצים, ידיי מעיזות להכרך סביב צוואר קשה ועבה והכל מרגיש מוכר מידי, נכון מידי. חזהי שנפגש בשלו לא רוצה להתרחק וגופי לא דוחה את מגע ידיו אשר נכרכות סביב ומהדקות אותי אליו. הוא היה כאן, הוא כאן, כשתומאס כבר רחוק מליבי והמשפחה שלי נזרקת באופק. אני שלם, אבל לא יודע האם זה חוסר השליטה שגורם לי לחשוב אבל דבר אחד ברור וזה שאת התחושה הזו אי אפשר להחליף, ויש בתוכי תקווה שגם כשאתעורר אתן לעצמי להפתח אליו ככה, שיהיה לי מקום בתוכי שאוכל לסלוח לו.