A princess or a bad boy

chapter 32

המצב היה בלתי ניתן להצלה, ושלושתינו ידענו את זה, יכולתי לראות את עיניו האפורות של דמאיין מתכהות, הופכות קרות ורצחניות, הוא עמד להרוג מישהו היום, ואני לא אתפלא אם זה יהיה תומאס, ידעתי כמה שנא אותו, במיוחד אחרי מה שקרה אתמול, והנוכחות שלי בחדר לא תרמה לכל העיניין. הנחתי את ידיי על שניי זרועותיו של הגבר הזועם, מנסה להרגיע אותו, עד כמה שאפשר. "תסתכל עליי דמאיין." קולי יצא רועד והייתי בספק אם שמע אותי בכלל. "דמאיין." העברתי את כפות ידיי לפניו, בקושי מצליח להזיז אותם כדי שיפנו אליי. "בבקשה תסתכל עליי דמאיין." אמרתי עכשיו בקול יותר סמכותי, רואה את עינייו נפגשות לרגע בשלי ואז חוזרות להנעץ בדמותו של תומאס. לא ידעתי מה לעשות, לא הצלחתי לחשוב, הייתי צריך להעביר את תשומת ליבו אליי, אז פשוט פעלתי ברגע. הידקתי את אחיזתי בפניו והטחתי את שפתיי בשלו, מרגיש אותו עדיין קופא לשנייה ואז משתף איתי פעולה. פיו נפתח בשבילי, הלשונות שלנו רוקדות ריקוד מיוחד שאני בטוח שחיכה לו הרבה זמן, הוא היה מופתע, היה אפשר להרגיש את זה בדרך בה נישק אותי, אך הוא מיהר להתעשת ולתפוס את השליטה על תנועותינו, מנשק בכוח, ברוכשניות, גופי נע על מפשעתו גם מבלי לשים לב אפילו, מרגיש איך כל עורי סומר ברגע ואת הצמרמורת חותכת את גבי. לא התכוונתי להמשיך את הנשיקה הזו יותר מכמה רגעים אך לא שלטתי בעצמי, וכך גם דמאיין, הרגשתי את ידיו תופסות במותניי ומתהדקות ברוכשניות, כאילו אם יעזוב אפילו לשנייה אחת אברח לו. גנחתי אל תוך פיו כאשר שפתינו התנתקו בחוסר אוויר, נושך את שפתו התחתונה, מנשק אותו בדרך שבה מעולם לא נישקתי את תומאס, דרך מעט כוחנית, חייתית. יכולתי לשמוע את הצחוק הצרוד שלו, צחוק שהרעיד אותי אפילו יותר, חזרתי לנשק את שפתיו, משתיק אותו ורוצה שיעשה בי עוד כרצונו, שוכח אפילו למה כל זה התחיל. ידיו עלו על ישבני ותפסו בו בחוזקה, מעט מכאיבות, אבל אני אהבתי את זה, אהבתי שנהג בי בחוזקה שלו, גם אם לפעמים הייתי צריך להרגיש את הצד הקיצוני שלה. הצד בי שנמשך לדמאיין פעל עכשיו, צד שהתכחשתי אליו, ששנאתי, אבל דחקתי לפינה רחוקה בראש שלי את ההטפות, אף אחד לא יעצור אותי עכשיו. "מממ בייבי.." הוא גנח אל תוך אוזני כאשר התנתקנו בשנית, לחי מתחכך בשלו, גונח גם אני. הלחץ בין רגלי התגבר, מכאיב בצורה כמעט מענה. "אני מכור אליך." הוא תפס בשיערות ראשי ומשך אותם בעדינות אחורה, נותן לצווארי להחשף למולו. "תראה איך הוא מסתכל עליך." הוא סובב את ראשי לאחור כדי שאוכל לפגוש בגבר שהמשיך לעמוד. לעזאזל תומאס פשוט תלך משם, אתה מכאיב רק לעצמך. ידעתי שמגיע לו להתייסר, הוא הכאיב לי באותה מידה, ואולי הפרידה שלנו הייתה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי, גיליתי איזה סוג בנאדם הוא, בנאדם שנוטש שקשה, בוגד, בנאדם שלא היה מגיע לו בכלל להסתכל עליי. חייכתי חיוך זומם, מרגיש את הנקמה מבעבעת בתוכי, אולי נתתי לעצמי להתמסר לדמאיין כדי לנקום בתומאס, ואולי זה כי באמת רציתי להרגיש אותו, אבל לא משנה מאיזו סיבה זו הייתה, זה קרה, וזה לא יכל להיות יותר טוב. הרגשתי זוגות עיניים נוספות אלינו, לא רק של הגבר שמאחורינו. ולפתע לא הרגשתי אפילו את הבושה. לקחתי לידי הפנויה שלא הייתה על חזהו של דמאיין את כוס הוויסקי שהניח מקודם אל השולחן, מרוקן אותה במהירות אל גרוני מבלי שיוכל להתנגד אפילו. "הבן זונה הבוגד הזה יכול להמשיך להסתכל לנצח." קימרתי את גופי ואחזתי בצווארו, מחזיר את שפתיי הצמאות לשלו, שומע אותו צוחק בהתגרות שוב. ידיו אחזו שוב במותני, אפילו ביותר כוחניות עכשיו. חייכתי תוך כדי הנשיקה, שורט את עורו וממשיך לחכך את גופי בגופו. 

לא ידעתי כמה מן נשארו ככה, חוקרים אחד את גופו של השני, אך ידעתי שהאופוריה שבה נמצאתי גרמה לכך, חייכתי בשקט, מנתק את מגענו ועוצם את עיניי, גונח בקולניות שלא היה לי אכפת ממנה ומפיל את ראשי לאחור, עדיין מחזיק בגופו של דמאיין. האלכוהול זרם בעורוקיי, מביא לאיבוד דעתי. "נסיכה את מחרפן אותי כשאתה גונח ככה." הוא אמר אל תוך צווארי בעודו מתחיל למצוץ אותו ולהשאיר סימנים ברורים. הורדתי את המעיל המציק מגופי שכמעט חנק אותי מהחום שהשריר עליי. בעודי זורק אותו אל הספה לקחתי את הבקבוק אל ידי בשנית, שותה ממנו כאילו אין מחר וכאילו דמאיין בכלל לא מסתכל או נמצא כאן. אך להפתעתי הוא בכלל לא עצר בעדי. לקחתי שלוש לגימות אל תוך פי לפניי שבלעתי אותם והחזרתי את הפייה השקופה אל בין שפתיי. נאנחתי גם ממגעו של הגבר מתחתיי וגם מהאלכוהול ששיחרר אותי, נותן לי להנות. התגעגעתי לזה, התגעגעתי לחופש, גם אם הוא עכשיו זמני. העברתי את אצבעותיי בשיערו של דמאיין ומשכתי בו בדיוק כמו שעשה לפניי כמה רגעים בשלי, מחייך חיוך שיכור ומצמיד את מפשעתינו, שומע אותו גונח בעצמו. משקה הוויסקי זרם לתוכי, פוגש בגרוני יותר מידי פעמים משיכולתי לספור עכשיו, מבחין בראייתי שהפכה מטושטשת, איך כבר איני שמתי לב אל המתרחש מסביבי, לא שומע כלום, רק מוזיקה חזקה, רק את אנחות קטנות שיצאו ממני, אנחות שכמעט לא זיהיתי כבר. "זה מספיק להיום." דמאיין לפתע העלה את עיניו לשלי, יכולתי לראות בקושי את האפור שהביט בי בחומרה, ידו נשלחת את עבר הבקבוק שכמעט התרוקן בידי אך אני משכתי אותו אחורה, נותן לו חיוך שובב וקוטע אותו בנשיקה. ידי נשלחה אל עבר מפשעתו, לא שולט במעשיי, לא חושב בכלל על מה יהיו התוצאות של כל זה. ניחשתי שתומאס כבר ממזמן לא מביט בנו, ואם הוא כן הוא ממש אוהב להכאיב לעצמו. הגבר שישבתי עליו עכשיו כששני רגליי בשני צידי גופו תפס במהירות בידי, הפעם כבר לא וויתר לי. "לוגן" הוא קרא, אך אני רטנתי כמו ילד קטן שחטפו לו את הסוכריה שלו בגלל איבוד מגע שפתינו, לא השבתי לו, בקושי שומע אותו. ,"לוגן." הוא קרא שנית אך אני מתעלם שוב, מרגיש את הצחוק שנפלט ממני ומנסה להתרומם על רגליי אך ידיו מנעו בעדי. "קדימה, אנחנו עולים למעלה." הוא תפס בגופי ובשנייה הרגשתי את גופי מתרומם באוויר על ידי זרועותיו החסונות, גורם לי לקרוא בקול בטיפשות.

הוא צעד בין כל ההמון כשהבקבוק עדיין בידי, מנסה לקרב אותו אל פי שוב אך מרגיש אותו מתרחק ממני. "אמרתי מספיק." הוא הניח את המיכל על שולחן רנדומלי והתחיל לעלות במעלה המדרגות, המוזיקה לאט לאט מתרחקת מאיתנו, נותנת קצת מרגוע לגופי. קירבתי את ראשי אליו, מתחיל לנשק את פניו. "מתי תזיין אותי כבר, מר סמית'?"

סלחו לי על הפרק הקצר, מערכת החינוך הזו חושבת שאם אין לנו לימודם אפשר לזיין אותנו בעבודות, וזה לא שהשיעורים המכוונים האלו עוזרים למשהו. ככה שאין לי זמן שוב ובטח כוח. מחר אני מקווה שיעלו שני פרקים וגם בסיפורים האחרים. מקווה שנהנתם מהפרק, תשמרו על עצמכם, הבריאות שלכם הכי חשובה כאן. לילה טוב.