תבין שאני לא הולך לשחרר אותך, אני לא הולך לעזוב אותך, אז אל תהפוך את זה לכל כך קשה, כי רק אתה הולך להפסיד מזה" הוא לחש לאוזני ואני הרגשתי את הדמעות ממשיכות לרדת.
האם איבדתי תקווה כל כך מהר? האם אני יכול כבר לוותר מראש ולחכות שאני כבר אשעמם אותו והוא יהרוג אותי או יזרוק אותי באיזושהיא פינת רחוב?
מה אני אמור לחשוב?
מה אני אמור לעשות?
למי אני יכול לפנות?
נשכתי את שפתיי ונשארתי כמו שאני, ככה, בין ידיו בזמן שהדמעות מכתימות את בד חולצתי. לא האמנתי על עצמי אבל בשלב הזה כבר לא היה לי מה לעשות, לנסות לברוח כבר ניסיתי, להכות אותו אני לא יכול, הוא בשנייה יגבור עליי, ואם אספר לתומס שנינו יכולים להסתכן ואני לא רוצה לערב אותו, הוא לא עשה כלום שזה מגיע לו.
שתיי ידיו של דמאיין הרימו אותי לפתע ואני לא התנגדתי הפעם, נותן לו לסחוב אותי בהמשך המסדרון אל עבר הקומה התחתונה. הוא הוציא את שנינו מהבית הגדול, הולך אל הרכב השחור שחנה מחוץ לגדר הבית.
"אני שונא אותך" זה כל מה שנותר לי לומר לו בזמן שהכניס אותי אל המושב האחורי וחגר את גופי. הוא חייך מעט וליטף את פניי שוב באותה עדינות שלא הייתי רגיל אלייה אך לא נתתי לו לשטות בי.
"אני יודע, ואני עומד לשנות את זה, אל תדאג" הוא אמר בערמומיות והניח נשיקה על שפתיי. ניסיתי לדחות אותו על הוא תפס בי ורק לאחר כמה שניות ניתק את המגע.
"שוב, אני אומר את זה שוב, לא כדאי לך להתנגד לי נסיכה" הוא חדר לעיניי עם עיניו הכחולות ולאחר מכן נכנס כל מושב הנהג והחל בנסיעה מהירה אל המקום שהתברר כהבית שלו, טוב, אי אפשר לקרוא לזה בית, זו הייתה אחוזה מטורפת.
במשך כל הנסיעה נשארתי בשקט, לא מעז להסתכל אליו דרך המראה, רק מביט אל החלון ואל ההשתקפות המעטה שלי, יכולתי לראות את פניי שהיו אדומות מהדמעות ואת שיערי שהיה מעט פרוע. הייתי נראה נורא, ויותר מזה, הרגשתי ככה.
הרכב הגדול נעצר מול האחוזה ואני נשארתי במקומי, מביט בסתמיות אל נקודה מסוימת בחלל.
"לוגן" הוא קרא בשמי לאחר שפתח את הדלת וניתק את החגורה. איני הבטתי בו, רק יוצא מהרכב ומתעלם ממנו, מתחיל לצעוד אל עבר שביל הגישה של האחוזה הגדולה.
"אני מבין שאתה משחק את עצמך קשה להשגה אבל אתה תכנע לי בסוף" הוא נשמע מאחוריי ואני ניסתי בכל הכוח להתעלם ממנו, ממשיך בצעדיי הקטנים והאיטיים.
שתיי ידיים חזקות לפתע הרימו אותי, גורמות לי להיאנק בהפתעה ולפעור את עיניי בבהלה.
"תוריד אותי!!" ניסיתי להילחם בין שתיי ידיו אך הוא לא שיחרר אותי, רק כרך את רגליי סביב מותניי ואת ידיו סביב גבי התחתון. נאנחתי בייאוש והרגשתי את אותם דמעות ארורות יורדות על עיניי שוב אך הפעם לא מחיתי אותם, נתתי להם לזלוג, הרי מה הטעם? אני יודע שמעכשיו הם הולכות להישאר על פניי בקביעות.
הוא נכנס אל האחוזה והוריד אותי על רגליי, נועל את דלת הכניסה ולוקח אותי אל עבר הקומה העליונה. תהיתי אולי הוא עומד לכלוא אותי שוב באותו החדר אך הוא לא עשה זאת, הוא רק הכניס אותי אל עבר חדר שנראה משרד גדול עם חלונות גדולים. מולנו ניצבו שולחן רחב וכיסא שחור ובקיר שמשמאלי הונחה ספה אפורה באורך 2 מטרים. שלידה היה שולחן קטן. בקיר המקביל לספה הוצבה טלויזיה גדולה ומתחתייה שידה קטנה.
הוא הושיב אותי על הספה והתקדם אל עבר השידה הקטנה, פותח את אחת המגירות ושולף שלט טלויזיה ושלט קונסולה אחד. ראיתי שהיה מהסוג היקר, מאלו שכל נער בגילי חלם עליהם אך לא נתתי לו לקנות אותי בזה. הוא הושיט את השלט לידי ואני לקחתי אותי בלית ברירה בזמן שהדליק את המסך הענק שמולי.
"עכשיו, תשחק בזמן שאני עובד, אני לא רוצה הפרעות" הוא אמר והתקדם אל הכיסא שלו. בחנתי אותו, את גופו הגבוה ואת שיערו החלק, ידעתי שאם היינו נפגשים בסיטואציה אחרת לגמרי הייתי יכול לחבב אותו אך עכשיו כל מה שאני מרגיש כלפיו הוא שנאה, וזה לעולם לא עומד להשתנות.
YOU ARE READING
A princess or a bad boy
Romance"תסתכל עליי." הוא תפס בלחי בגסות " למי אתה שייך, של מי הגוף הזה?" עיניו הכחולות חדרו אל שלי "שלך אדוני." מה יקרה כשלוגן יבין שנמאס לו מהדאדי הנחמד והוא רוצה מישהו שקצת יעניש אותו? לפניי שאתם קוראים : הסיפור מכיל * תכניים מינים * סצנות אלימות *שפה...
