A princess or a bad boy

chapter 36

המטרה לפרק היא 105 הצבעות❤❤

אוהבת, קריאה מהנה🤗

----------------------------------------------------------------

העולם סוגר עליי, אני מרגיש את האפלה מחבקת אותי, חונקת אותי, אך רק אחרי שנתתי לה אישור, מביא את זה על עצמי, הלב שלי נותן לעצמו ליפול, להשבר, כבר לא אכפת לו, הוא רוצה לכאוב, הוא רוצה לבכות, הוא רוצה להרגיש את האבדון, הרי זה כל מה שהכיר עד עכשיו. המחשבות שלי רצות אך לא יודעות לאן, איך אפשר להתקדם קדימה אם כל מה שאתה רואה זה חושך, אם אתה לא יודע איפה אתה נמצא. הרי אני נמצא כאן, אבל הגוף שלי לא מחובר למציאות, אני מרגיש את המשטח מתחתיי אבל מרחף עליו, מה קורה כאן?

שריריי לא זזים, לא מקשיבים לי, הנשימות לפתע נשמעות, האוויר הקר נושב על פניי, ריסיי פוגשות בלחיי, השיער נופל על מצחי, הנוכחות שלי מתחילה לאט לאט לחזור אליי. ריח מוכר נכנס לאפי, ריח נעים מידי, ממכר מידי, כזה שגורם לי להעלות חיוך טיפשי, חיוך, אני יכול להבחין בזווית פי שעלתה, במשטח קשיח שמתחכך בחוטם אפי, ונעים לי, תחושת ההגנה לפתע עוטפת אותי, הפעם היא זו שמחבקת אותי. 

אחיזה חזקה לחצה עליי לפתע, זרוע תופסת במותניי, אצבעות מתהדקות עליי, מקרבות אותי אל אותו גוף קשה. דמאיין, הגוף של דמאיין. אני פותח את העיניים שלי במהירות כאילו היה זה תלוי בחיי, המסיבה, האלכוהול, הספה, הגבר שהציע לי משקה, הכל בא אליי במכה ואוחז בראשי עד שעמד להתפוצץ, אני מחניק את הצעקות, את הקול שרוצה לצאת מגרוני ולהתפתל על הרצפה מהכאבים שלא מרפים ממני. בבקשה שיפסיק, בבקשה שמישהו יפסיק את זה. גופי מתרומם מהמיטה,מתנתק מהאחיזה בכוח, צעדיי מנסים לרוץ אל השירותים וכושלים כמה פעמים בדרך, עיניי לא רואות מה הן עושות, מיי הברז הקרים פוגשים בפניי, אני נאנח בקולניות, ביותר מידי קולניות, 

"פאק!" אני צועק בלי שליטה, תופס בשיערות ראשי כאילו ככה אוכל להבריח את המלחמה שמתחוללת בתוכי. מה לעזאזל קורה כאן, איפה דמאיין, למה דמאיין לא עוזר לי, למה אף אחד לא עוזר לי. "זה כואב.." יבבותיי מגיעות לאוזני בקושי, הכאב מנטרל את הכל עד שאפילו את קולי שלי אני בקושי שומע. רצפת השירותים פוגשת בי, נשימותיי הולכות ונהיות מהירות יותר, כל עצמות גופי מתרסקות, שרירי שורפים גם הן, לא מרחמים עליי. "אהה!" לא יכולתי לשלוט בזה יותר, צעקתי כאילו זו הייתה תקוותי האחרונה. הדמעות ממשיכות לרדת וההתייפחויות מתגברות.

ידיים אוחזות בי, כתפיי מיטלטלות בחלל, אך אני לא מצליח לפתוח את עיניי כדי לזהות את הגורם הזר, הכל כואב מידי, הכל נורא מידי בשביל שאוכל להקדיש את תשומת ליבי לדברים אחרים. "לוגן!" הקול שלו נשמע, זורק לי חבל הצלה בתוך המערבולת שנימצאתי בה, מצליח למקד אותי, לתפוס אותי לפניי שאטבע לגמרי. אני מוצמד לחזה קשה, נעטף בשמיכה עבה ורכה שהכניסה אותי אל הבועה הבטוחה שלי, אל העולם ששם לא יכול לקרות לי כלום, כי הוא שומר עליי, הוא איתי. "זה בסדר, תרגע, תרגע לוגן." הוא מלטף את גבי בתנועות רחבות, נושק לראשי ומנענע אותי במקום כאילו הייתי תינוק, קבור בתוך הידיים שלו, בתוך חומות ההגנה שלו. "זה כואב!" השליטה בפי יורדת לגמרי, אני נאנק בקולניות כשגל חדש של כאב מכה בגופי, לא רק בראשי, כאילו נמעכתי מתחת לבנין שהתרסק עליי. כפות ידיי מושכות בחוזקה את חולצת הטריקו שלבש, מנסות לקרוא לעזרה.