A princess or a bad boy

chapter 22

"Loving you was my successful mistake."

___________

"א-אתה לא זכית בי, אני לעולם לא אהיה שלך." קולי רעד והיה כל כך חלש שתהיתי אם שמע אותי בכלל, הורדתי את ידיו ממני, מוחה את דמעותיי שהחלו להתייבש על פניי. דלת המשרד נסגרה בזמן שהחלתי לצעוד במסדרון בידיעה שהוא מאחוריי, ידו הגדולה הונחה על כתפי גורמת לי לעצור במקומי ומסובבת אותי אליו. עיניו הכחולות פגשו בשלי, רעד שצימרר את גופי עבר בו בזמן שלא הפסיק להוריד את מבטו החודר ממני. נשימתי נעתקה שלפתע פשט את חולצתו מגופו, מניח אותה עליי, הבד הרך שריחו נטף ממנו ליטף את עורי ובין רגע הרגשתי את גופי מוצמד אל חזהו החשוף והקשוח, לא הצלחתי לשלוט בתחושה המבלבלת שתקפה אותי, רציתי לברוח כמה שיותר רחוק ממנו ובאותו הזמן להישאר קרוב עטוף בין זרועותיו הגדולות והחמות שהיו כמו כלוב מזהב. משכתי באפי ונשארתי בדממה, לא מניע שום איבר בגופי, הרגשתי את אחת מכפות ידיו מלטפות את ראשי, אצבעותיו עברו בין שערותיי הרכות וגרמו לי לעצום את עיניי ולהאנח בין רגע

"אני רוצה ללכת הבייתה." המילים ניסו לצאת מפי אך לא היו יותר מקול שבקושי נשמע. הוא העלה את פניי אליו חודר עם עיניו הכחולות אל תוך אלו שלי
"מה אמרת נסיכה?" הוא שאל אך אני רק השפלתי את עיניי והנדתי בראשי בביטול, לא רואה שום צורך לטרוח. יצאתי מבין ידיו והתחלתי לצעוד בצעדים איטיים במסדרון שהוביל אל החדר שלי כשחולצת הטריקו השחורה שלו מגיעה לאמצע ירכיי ושיערי נופל על מצחי. אחרי כמה דקות שבהם הצלחתי למצוא את דרכי חזרה אל החדר ממנו באתי נעמדתי מול הדלת הלבנה וסובבתי את הידית, נכנס אל תוך החלל, סוגר ונועל אותה אחריי. נפלתי אל תוך המיטה הגדולה, נאנח בייאוש ובתסכול ומרגיש את הדמעות זולגות בשקט על לחיי ומכתימות את הכרית הלבנה והרכה שמתחתיי. המציאות החלה לחדור אל הכרתי כמו סכינים אל תוך גופי, התחלתי להבין שאולי לא אצא מפה בזמן הקרוב, אם בכלל. אולי אלו ימיי האחרונים ואחריי שינצל את גופי יזרוק אותי אל הכלבים ותומס ימצא את גופתי זרוקה בפינת רחוב נטוש. החרדה החלה לתקוף את אבריי לא נותנת לי מנוח פחדתי, פחדתי כמו שלא פחדתי בכל ימיי חיי. פעימות ליביי החלו להפוך מהירות יותר ויותר והבכי שלי הפך קולני יותר ויותר. יבבות והתייפחויות החלו למלא את כל חלל החדר ולשבור את השקט שבו

מה אם לעולם לא אראה את תומס שוב?

את ג'ק

את כל מי שאי פעם הכרתי, מה אם כבר לא נותר לי יותר זמן לחיות?

אולי הגורל גזר עליי למות על ידיי דמאיין, לסבול את ידיו עליו עד שנשמתי תצא ואני אתמוטט, לא אוכל לסבול את זה יותר. חבריי יבואו ויבכו בתוך הלוויה קטנה על נער שעוד כמה זמן אף אחד לא יזכור. אבל אני לא רציתי למות כאן, לא רציתי לסבול אך כל מה שנותר לי לעשות זה להמשיך לבכות אל תוך הכרית הזו בידיעה שאני חסר אונים, חלש, לא יכולתי לעשות כלום כנגד דמאיין.

פתחתי את עיניי באיטיות, מרגיש את העייפות שאפפה אותי עוזבת לאט את גופי ומבין שנרדמתי, מקופל בתוך עצמי כשהדמעות כבר הספיקו להתייבש על פניי. על הדלת נשמעו דפיקות שהכלו להתגבר מרגע לרגע ולאחר כמה שניות הקול המוכר נשמע קורא בשמי.

"לוגן בייבי, תפתח." הוא קרא מבעד הצד השני של הדלת ואני נאנחתי אל תוך הכרית הרכה, רוצה להמשיך לישון.

"לוגן." הוא נשמע קורא שוב בזמן שהדפיקות לא הפסיקו.

"אני עייף.." קולי בכלל לא נשמע, אפילו לא באוזניי שלי, גורם לי לחשוש אולי גרוני ניזק בצורה קשה.

"נסיכה, אל תגרום לי לחכות." הוא נשמע כאילו החל לאבד את סבלנותו ואני התרוממתי לישיבה בלית ברירה ולאחר כמה שניות קמתי על רגליי, מתחיל לצעוד לכיוון הדלת. חלל החדר היה כמעט חשוך לגמרי, גורם לי לכווץ את עיניי בכאב כשאור המסדרון החזק חדר אליהם כשפתחתי את הדלת הגדולה, פוגש בדמותו הגבוהה שנעמדה מולי. שיפשפתי את עיניי בעייפות, מפהק קצרות ומביט מעלה אל תוך עיניו, עיניי כבר החלו להתרגל אל האור, בוחנות את פניו שחייכו אליי, גורמות לי משום מה להרגיש רעד מוזר עובר בין עצמותיי.

"בייבי..הלכת לישון?" הוא שאל, מניח את ידו על פניי ונותן לי להרגיש את חום גופו בזמן שאגודלו מלטפת את לחיי. הינהנתי קצרות ושיחקתי באצבעותיי, משפיל מעט את עיניי, מתחמק מממבטו.

"אתה עדיין עייף נסיכה?" הרגשתי כאילו קרא את מחשבותיי, הינהנתי במהירות שוב והרמתי בחזרה את מבטי אליו כשהרגשתי אותו לפתע מרים את גופי מין הרצפה, כורך את רגליי סביב מותניו, גורם לי לפלוט יבבה לא נשמעת ולהצמד לחזהו הקשה מחשש שאפול. הוא החל לצעוד במסדרון, ניחשתי שבחזרה אל המשרד שלו.

אחריי דקה קצרה הוא נעמד מול דלת המשרד הגדול ופתח אותו, נכנס אל תוך החלל המוכר ומתקדם אל עבר הכיסא השחור שלו. הוא התיישב עליו כשאני עדיין עליו, ידו על ראשי, מצמידה אותי אליו ועיניי עצומות, מרגישות את העייפות לוקחת אותי אלייה שוב עד שנרדמתי לגמריי עליו, ראשי קבור בתוך צווארו החם.

"אתה תיהיה בסדר, אני לעולם לא אעזוב אותך."