A princess or a bad boy

chapter 31

"אנחנו צריכים ללכת." דלת חדרי נפתחה ודמאיין עבר בעדה, נכנס אל תוך חלל החדר. נעמדתי מול המראה, מסדר את החולצה הלבנה והמכופתרת שהתעקש שאלבש, לא רציתי לבוא בבגדים המכובדים האלה, אהבתי לצאת למסיבות בבגדים נוחים, במכנסי טרנינג וחולצות טריקו, לא במכנסי ג'ינס צמודים כאלו. אבל ידעתי שסוג המסיבות האלו לא היו כמו אלו שהייתי נוהג ללכת אליהם, לכן הבנתי את בקשתו של דמאיין, זה לא שיכולתי להתנגד לדברים גם. הנהנתי אליו בשקט, סוגר את הכפתור האחרון ומעביר יד מהירה בשערי, לא מביט בו. לא דיברנו על מה שקרה, כמו שאנחנו אף פעם לא מדברים על מה שהוא עושה לי, החדר היה מתוח, שנינו חושבים בדיוק על אותו דבר ויכולתי להרגיש את עיניו כמעט צורבות אותי. הוא לא זז במקומו, וראיתי בזווית עיניי את חליפתו השחורה שישבה עליו במדויק למידותיו, את ידיו ששילב על חזהו ואת שיערו שסודר כל כך יפה. לא אשקר, המשיכה שלי אל הגבר שהחליט לאמלל את חיי לא פחתה מיום ליום, ושנאתי את עצמי בגלל זה, אני אמור לדחות אותו, לא לחשוב על כל הדברים שרציתי לעשות לו, כל הדברים שרציתי שיעשה לי. העפתי את המחשבות מראשי, אני הולך להנות הלילה, להכיר אנשים גם אם לא באמת אראה אותם שוב, אני הולך להשתכר כמו שלא עשיתי הרבה זמן, הלוואי וג'ק היה יכול להיות איתי, אפילו את הטלפון דמאיין לקח לי אחרי שיצאתי בלילה מהבית, כבר לא יכול לסמוך עליי.

"אני מוכן." התקדמתי אל עבר הדלת, לא מביט בו, לא רציתי גם להסתכל עליי, לא מגיע לו שאתייחס אליו אפילו. אך רגע לפניי שהספקתי לעבור אותו ידו הונחה על חזהי ועצרה אותי במקומי, כמוני הוא לא הפנה אליי את עינייו, אך יכולתי לראות עכשיו כמה קרות ואטומות הם היו. "יהיה לך קר." הוא לחש אל תוך אוזני. "תשים את המעיל שקניתי לך." הוא הורה לי.

"לא יהיה לי נוח איתו אב-" העלתי את עיניי לשלו, מנסה להתלונן אך הוא בשנייה חדר עם מבטו אל שלי, וזה היה מספיק בשביל שגופי יציית לו, אפילו להתנגד לא יכולתי כשהוא השפיע ככה עליי. "עכשיו." הוא הוסיף בקול עמוק וצרוד שרק העביר בי רעד. חלל החדר היה חמים, והקרבה בנינו רק הפכה את האוויר בנינו ללוהט יותר, לפחות בשבילי. הסתכלתי אל תוך האפור שהתכהה, מהנהן בשקט ובולע את הרוק שהצטבר בפי. לקחתי את צעדיי לחדר הארונות ששקיות הבגדים מילאו את רצפתו, מושיט את ידי אל השקית שבה המעיל העבה נמצא והלבשתי אותו לגופי, חוזר לעמוד למול דמאיין שכל הזמן הזה הביט בתנועותיי. הוא הניח את ידו על צווארי, לוחץ מעט יותר מידי, אך לא ברמה שהפריעה לי. "הכי יפה בעולם."

--------------------------------------------

"שום מילה לאף אחד, שום מבט, אתה לא זז מטר ממני, אני רוצה אותך לידי כל הזמן." דמאיין דאג להזכיר לי שוב כמו שאמר פעמים רבות במשך הנסיעה שלנו אל הבית המפואר. ידיו ריתקו את גבי אל מכונית הספורט השחורה שלו, אחת על צווארי והשנייה על מותני. הינהנתי בשקט לאחר שלחש את החלק האחרון אל תוך אוזניי, לרגע נדמה לי שהתכוון אליו אך לא רק לגבי הערב, גורם למתח בין רגלי להתגבר. ליקקתי את שפתיי היבשות והגנבתי מבט קטן אל תוך עיניו, רואה שבחן את פניי ואת תנועותיי. "אני לא צריך להזכיר לך מה יקרה אם תמרה את מי." הוא הוסיף, כן כן אני יודע בדיוק מה יקרה, חוויתי את זה על בשרי יותר מידי פעמים משאוכל לשכוח אפילו. "אתה לא יודע איזה אנשים יכולים להיות שם לוגן, הם ירצו להתקרב אליך, אני יודע איך הם יסתכלו עליך, ואף אחד לא נוגע במה ששלי, חלק מהם עדיין לא מבינים, ואם הם רק יעזו לנסות אני אגרום להם להבין." הוא הפעם החזיק בשניי ידיו בשני צידיי פניי, ראיתי את הכוח שהקרין מגופו, את הרוכשניות שבה הסתכל עליי, ידעתי שהתכוון לכל מילה, ידעתי מה המעמד שלו בחברה הזו, הוא היה מאותם אנשים שתומאס היה מזהיר אותי בפניהם כאשר היינו הולכים למסיבות האלו, והנה עכשיו,לא הקשבתי לדבריו ומצאתי את עצמי בין זרועותיו של דמאיין. "זה מובן מלאך?" אמר ויכולתי להשבע שראיתי ניצוץ של דאגה חולף בעיניו. הינהנתי שנית, מעט מפחד, תוהה לעצמי האם אני באמת צריך להזהר במיוחד עכשיו.