A princess or a bad boy

chapter 29

המסיבות שדמאיין הרבה ללכת אליהם לא היו עוד מסיבות עסקים רגילות ומשעממות, כאלה שנמנע מהם כמה שיכל, אלא מסיבות שבהם הוא היה הסיבה שכולם הגיעו אליהם. דמאיין אהב את הכבוד שאנשים הביאו לו, אהב את המעמד הגבוה שנמצא בו, את הפחד בעיניים של אנשים שמסתכלים עליו, היה משהו טוב בלהרגיש שאתה שולט בהכל. האירועים האלו היו מאורגנים על ידי אנשים מהעולם התחתון שהיו צריכים לעשות הסכמים עם אנשים מובילים אחרים כדי לשפר את מעמדם או סתם כדי להרוויח עוד כסף. הפעם האחרונה שבה דמאיין הלך לאחת המסיבות האלו היתה הפעם שבה פגש בלוגן, הוא בא במטרה כדי למצוא לעצמו עוד משחק נחמד ללילה וגם מצא בקלות אך לשכוח את לוגן הוא לא הצליח. הנער עם העיניים הירוקות לא עשה לו חיים קלים כמו שחשב, דמאיין נכח לדעת שללוגן לא היה באמת אכפת מכבוד ומעמד או כמה מסוכן היה, לא היה אכפת לו מהכסף שלו, או מהכוח שלו, הוא סירב לעשות את מה שאמר וסירב להכנע לו.

דמאיין הרגיש איך הנער משפיע עליו, הוא הפך סבלני יותר, אכפתי יותר כלפיו, כאילו רק מבט אחד אל תוך עיניו מביא לו רוגע. הוא אהב לצפות בחיוך נפרס על פניו, אך כמעט לא ראה אותו, לא ראה אותו כי הוא הסיבה המרכזית לכך, הוא הבחין בפחד שהציף את עיניו כל פעם מחדש שפגש בו, הוא לא אהב את זה, והוא לא ידע גם למה לא אהב את זה. אולי זו בגלל שנמאס לו לראות את הרתיעה בגופו, או שכל מה שהוא רוצה זה להצמיד את גופו הקטן אליו בלילה אבל לא יכול לעשות זאת.

דמאיין היה בדרך אל חדרו של לוגן, מצפה לפגוש בדמותו אשר ישנה במיטה וכוסתה כולה בשמיכה הלבנה והעבה שלו. הגבר הגבוה ניצב למול הדלת, לוחץ את הידית בעדינות על מנת לא לעשות יותר מידי רעש שעלול להעיר את הנער ונכנס אל החלל שחומם על ידיי המזגן שפעל כבר הרבה זמן. חצות היום כבר הגיעו ולוגן עדיין ישן מאז אירועי הבוקר, דמאיין נתן לו להתקלח וסירב להכנס איתו ביחד אל חדר המקלחת, הוא לא ידע אם השני באמת רוצה אותו שם או שהוא סתם מנסה לשחק משחק כושל, לכן לא רצה לגרום לו לעשות דבר כזה בעל כורחו.

הגבר החסון הרגיש את המחנק בחלל, מביט אל הנער שעדיין לא נע במקומו ותוהה איך החוסר באוויר עדיין לא הציק לו. הוא צעד אל עבר המיטה, רואה ראש מלא שיער מציץ אליו ומעלה חיוך על שפתיו. הוא הושיט את ידו ותפס בקצה השמיכה, מזיז אותה מעט ופוגש בפניו האדומות ובפיו שהיו פתוח מעט ופלט והכניס אוויר. עיניו הירוקות היו סגורות וריסיו ליטפו את לחייו הלבנות שמעליהם התנוססו נמשים מעטים וכמעט בילתי מורגשים. האף הכפתורי והקטן שלו היה אדום גם הוא, גורם לדמאיין להצמיד את ידו אל מצחו ולבדוק את חום גופו. העור העדין שלו כמעט רתח, והנער לפתע פתח את עיניו בעייפות, נבהל מעט מדמותו של הגבר שרכן מעליו אך לא נע במקומו, לא פחד ממנו. שפתיו היבשות במעט נסגרו ולשונו הרטיבה אותם, לא יודע עד כמה מעשה זה גירה את השני. דמאיין התיישב על ברכיו, ידו עדיין על פניו של לוגן, עיניו על שלו, כחול פוגש בירוק, לא מנתקים את המבט אחד מין השני.