מומלץ לחזור אל הפרקים הקודמים*
פתחתי את עיניי והרגשתי את העייפות עוזבת לאט לאט את גופי, לא ידעתי כמה זמן הייתי ככה, אך זה הרגיש כאילו ישנתי נצח. כל גופי רתח מחום, כאילו עלה בלהבות בין הידיים שהתעוררתי לתוכן. הרמתי את ראשי באיטיות מהחזה הקשה שנחתי עליו ופגשתי בפניו של דמאיין. הוא ישב עדיין על אותו כסא שחור וגדול בזמן שהתעסק במחשב שמולו ואני מכורבל בתוך חזהו. יד אחת שלו הונחה על גבי והשנייה הקלידה מידי פעם על משטח המקלדת השחור. נאנחתי בשקט ועצמתי את עיניי בחזרה, מוצא דווקא את התנוחה ששריתי בה כנוחה מאוד ומחכך מבלי לשים לב את ראשי כנגד גופו של דמאיין. הייתי מבועת מהמחשבה המוזרה הזו שראשי צרח לגופי לברוח מפה, לקחת את הרגליים שלי וללכת כמה שיותר מהר בזמן שהמשכתי להישען אל תוך גופו ולא לזוז ולא סנטימטר אחד קטן.
כשאתה שבור כל כך ומושפל הדבר היחיד שאתה רוצה זה מישהו שיהיה איתך ויחזיק אותך קרוב. יהיה שם בשקט וינחם אותך בלי מילים. העובדה שדמאיין זה שעשה לי את כל הדברים הנוראיים האלו כנראה לא מנעה ממני למצוא בנכחותו נחמה ורוגע. ובאותו הרגע פחדתי מעצמי יותר מאשר במשך כל חיי.
"בייבי בוי התעוררת?" קולו העבה והגברי נשמע לפתע מעליי, גורם לי לפתוח את עיניי בחזרה ולהנהנן בשקט. נשכתי את שפתיי מהרעד שעבר בגופי, הייתי מבועת, חסר אונים מאיי פעם. רציתי לברוח משם בין רגע, לשכוח את כל מה שקרה וכל מה שקשור אליו ולחזור בחזרה אל תומס.
תומס..
למה תומס לא מחפש אותי?
האם לא שם לב בחסרוני?
למה הוא לא כאן כדי להציל אותי?
נקרעתי בין אין ספור מחשבותיי ומצאתי את עצמי תופס בחוזקה בבד חולצתו של דמאיין. מתכנס בתוך עצמי ומרגיש את הדמעות שלי יורדות על פניי ללא סוף. רציתי לפתוח את פי אך שום קול לא הצליח לצאת ממנו, צעקתי מקודם כל כך חזק וזה לא הטיב עם הגרון שלי כנראה. הרמתי את ראשי אליי, ראייתי מטושטשת ופניי רטובות כולם.
"היי, נסיכה.." ידו הגדולה שהתעסקה במחשב עלתה אל פניי, אגודלו ליטפה את לחיי בחום ורכות שהפכו את הכל לטיפה פחות נורא.
השפלתי את מבטי ממנו ונשכתי את שפתיי כל כך חזק עד כדי כאב, לא יודע איך להתמודד עם כל המצב הלא נורמאלי הזה.
התוכנית שרצה במוחי עדיין התנוססה מול עיניי, ההגיון שלי קרא לי להמשיך לדבוק בה אך הלב פתח נגדו במלחמה שבה אני זה שהפסיד. הלב שלי צרח שכואב לו, שהוא לא יכול להמשיך, שהתכנית הזו גדולה עליו מידי, שאין שום סיכוי בעולם שהוא יחזיק מעמד, שאני יחזיק מעמד.
מחיתי את דמעותיי בכף ידי הקטנה והרועדת וניסיתי להתרומם מגופו של דמאיין, מופתע לגלות שלא מנע בעדי ונתן לי להתנתק מאחיזתו ולעמוד על רגליי. הוא הביט בי במבט לא מובן ואני הרגשתי את כל גופי רועד ולא יציב, ניסיתי להניע את רגלי האחת אך בין רגע גופי איבד את שיווי משקלו ונפל את תוך ידיים חמות ושומרות.
הרגשתי שפשוט לא יכולה להחזיק את זה יותר והכל התפרץ בבת אחת, הדמעות החלו לזרום אפילו עוד יותר מהר ומפי נפלטו יבבות והתייפחיות חלושות. הרגשתי את גרוני שורף וצורב, נרגשתי כל כך חלש, חסר אונים, בודד, כאילו אין אף אחד בעולם שיוכל להבין אותי, שיוכל לגרום לי להרגיש יותר טוב. אף אחד.
העלתי את עיניי אליו והתחננתי אליו במבטי שיתן לי ללכת, שיגאל אותי מייסוריי, שיעזוב אותי בשקט לפניי שאני אתמוטט בבת אחת.
"לוגן.." קולו לחש לעברי בזמן שהעיניים הכחולות והעמוקות שלו הרגישו כמו שריפה בתוכי, ממיסות אותי ולוקחות אותי אליו.
"לוגן בייבי תגיד משהו.." הוא קירב את פנינו כל כך עד שזה כאב לי מבפנים, לא יכולתי להיות כל כך קרוב לאויב שלי, לבן אדם ששנאתי יותר מהכל עכשיו.
הבטתי בו במרירות והתרוממתי על רגליי, מחזיק בשולחן הרחב כתמיכה ומתקדם אל עבר הדלת, לאחר מכן נאחז בקירות בצורה די מגוכחת ולבסוף מגיע אל היציאה.
שמעתי את הכיסא הגדול נגרר על הרצפה ואחר כך צעדים כבדים מתקדמים לעברי, ניסיתי לצאת כמה שיותר מהר אך הסיכויים שאספיק לברוח ממנו היו קלושים וידיו הורגשו עליי בין רגע.
"בוא אליי נסיכה." יבבתי בבהלה קטנה כשלפתע הרים אותי על שניי ידיו החזקות וניתק אותי מהקרקע, גורם לי לכרוך את רגליי סביבו באינסטינקט. הוא הניח יד אחת על גבי וליטף אותו באיטיות, מביט אל תוך עיניי ומחייך בשקט.
"מה עשיתי שזכיתי בך?" הוא שאל אך לא באמת ציפה למענה. הבטתי בו בכאב ואימצתי את כל כוחי כדי להוציא ולו קול אחד קלוש מפי.
"א-אתה לא זכית בי, אני לעולם לא א-אהיה שלך."
YOU ARE READING
A princess or a bad boy
Romantik"תסתכל עליי." הוא תפס בלחי בגסות " למי אתה שייך, של מי הגוף הזה?" עיניו הכחולות חדרו אל שלי "שלך אדוני." מה יקרה כשלוגן יבין שנמאס לו מהדאדי הנחמד והוא רוצה מישהו שקצת יעניש אותו? לפניי שאתם קוראים : הסיפור מכיל * תכניים מינים * סצנות אלימות *שפה...
