A princess or a bad boy

chapter 30

לוגן נהנה מהמוזיקה שכמעט גרמה לאוזניו לדמם, הוא שמע את האלבום החדש של הזמר האהוב עליו, חיוך על שפתיו בזמן שהוא ממלמל את המילים בלי קול, בוהה בתקרה כשהוא שוכב על ספת המשרד של דמאיין. הגבר שהרגע חזר איתו מקניות ישב בכיסא השחור והגדול שמאחוריי שולחן העץ אשר צופה בלקה שקופה, עיניו מרוכזות במסך המחשב שמולו וידו מתעסקת במסמכים אשר היו פזורים לפניו. ידיו של הנער שיחקו בשיערו, מושכות את קצוותיו ובודקות עד לאן יגיע. הוא הרגיש אותו מדגדג את אפו, גורם לו להחניק צחקוק קטן שלא באמת שלט בו. הוא לא ידע מה היה הגורם לשמחה שלפתע תקפה אותו, אבל הוא הרגיש טוב עכשיו, שומע את השירים האהובים עליו באוזניות החדשות והיותר מידי יקרות שהשני קנה לו, אך לגבר עם העינים הכחולות לא היה אכפת מסכום הכסף הזה, וגם לא מהשקיות האחרות שמילאו את החדר ונסחבו בידיו שלו, אם זה גרם לנער להיות שמח הוא יעשה את זה, לא משנה מה.

"בייבי." הוא קרא, אבל לוגן לא שמע, ממשיך לחייך בזמן שהמשיך לשחק בשיערו. אך דמאיין לא ראה את מכשיר האוזניות האלחוטיות שהיה עליו, הוא היה עסוק מידי במחשב. "לוגן." הוא החליט לקרוא לו שוב, עדיין לא מקבל תשובה. הוא הרים את ראשו מהצג שמולו, ממקד את עיניו בגוף הקטן ששכב על הספה. "נסיכה." הוא הרצין את קולו, אך עדיין, אין מענה. הגבר התרומם מכיסאו וכבר העביר בראשו את הסצנות הבאות, יכל כבר להרגיש את ידו מצליפה לתחת הקטן והחמוד שלו.

"מה אמרתי לך על להתעלם ממני." דמאיין נעמד מול הספה, רואה את מבטו של הנער מיד מופנה אליו כאשר קלט אותו מזווית עינו. לוגן התרומם מהר, עומד על ברכיו על הספה השחורה והנוחה להפליא. אצבעותיו הוציאו מאוזניו את המוזיקה המרעישה בעוד שיערו נופל על פניו ומסתיר לו את שדה ראיתו. הגבר שעמד מולו הבין כרגע את הסיבה שלא ענה לו, מחייך מעט למראה החמוד של השני ומושיט את כף ידו כדי להוזיז את השיערות הבהירות והרכות שרק חיכה למשוך בהם בזמן שלוגן יגנח מתחתיו את שמו.

"קראת לי, אדוני?" הקול העדיין שיצא מגרונו גרם לדמאיין לתהות אם באמת היה כל כך תמים או שניסה לשחק משחק בו המטרה שלו היא לשגע אותו. הוא חיוך בערמומיות ותפס בפניו, מהנהן בשקט בזמן שנהנה לבחון את מה ששלו, הוא התיישב על הספה והתפלא לדעת שלא היה צריך לצוות על לוגן כדי שישב על ברכיו. הוא הניח את שתי כפות ידיו הגדולות על שניי יריכיו השמנמנות של לוגן, תופס בהם ברכושניות ונושך את שפתיו מהצמרמורת שירדה מגבו וחתכה את בטנו, מרגיש את איברו מתעורר רק מהמראה של הנער התמים. אך הוא ידע שהשני כבר עבר דברים, הוא לא רצה לדמיין מה הידיים של תומאס הספיקו לעשות לו אבל זה לא ישתווה למה שהוא יכול לגרום לו להרגיש. הוא המשיך לחייך את החיוך האדיש שהשפיע גם על זה שישב עליו, עיניו האפורות יכולות לדבר בלי מילים ידיו מספרות על כל מה שרצה לעשות אך מנע מעצמו, הוא לא יכריח את לוגן לעשות משהו שלא ירצה, הוא יקיים את מה שאמר לו בימים הראשונים אשר פגש בו, ברגע שהנער יצעק מתחתיו זה יהיה מרצונו החופשי, זה יהיה כשהוא יתחנן לזה, יבקש כל כך יפה שהגבר יגרום לחום בין רגליו להפסק.