אני עושה מרתון, הוא די ארוך ואני חושבת שזה אולי טיפה מוגזם, כאילו לא יודעת, תכננתי לעלות 10 פרקים, כאילו כל יום 2 פרקים או אפילו 3 ביום. אז לעשות 3 פרקים ביום או 2 ביום?
ולפרק:
הנחתי את השלט בצד לוקח את השלט הרגיל ושם לי תוכנית כל שהיא. הבטתי אל המסך בסתמיות, לא באמת מתרכז בדמיות שרצו עליו. הרגשתי כאילו הנוכחות של דמאיין לקחה לי את כל תשומת הלב וגם כשלא הבטתי בו הוא שבה אותי, כאילו ידו הונחה על צווארי ולא נתנה לי לנשום. ידעתי שדלת המשרד הייתה נעולה ולי לא היה שום סיכוי לברוח, כל מה שנותר לי לעשות הוא פשוט לחכות.
לחכות שאולי תומס יציל אותי
לחכות להזדמנות המושלמת שבה אוכל לברוח
לא ידעתי כל כך למה אבל ידעתי שאני אצטרך להשלים עם המצב עכשיו, כי זה לא נראה כאילו הוא עומד להשתנות.
הנחתי את ראשי על ידית הספה, מקפל את רגליי לחזהי ונאנח בשקט, מידי פעם מגניב מבטים קטנים אל עבר דמאיין שישב כל הכיסא השחור והתעסק בניירת כל שהיא.
לקחתי את השלט בין ידיי וכיביתי את המסך, זורק אותו אחר כך אל הספה ועוצם את עיניי, מקווה שאתעורר ואגלה שכל זה היה רק חלום רע. הכיסא השחור נשמע נגרר על הרצפה ושמעתי את הצעדים שלו מתקרבים אליי. המשכתי לעצום את עיניי, מעמיד פניי ישן, ככל שאני ישן הוא לא יכול להכריח אותי לעשות דברים, אולי זה הדבר שיוכל להציל אותי בתוך כל המציאות הזו.
יד גדולה ורכה הונחה על פניי, מלטפת את שיערי, גורמת לצמרמורת לעבור בכל גופי והתכווצתי מעט במקומי.
"אני יודע שאתה לא ישן בייבי בוי" הוא אמר לפתע בפשטות ואני פתחתי את עיניי באיטיות, פוגש בכחול שבעיניו שלו. ראיתי שישב על ברכיו לידי, ממשיך ללטף את ראשי כשפניו נמצאות מול שלי.
"מה אתה רוצה?" סיננתי לעבור והורדתי את ידו ממני.
"אל תיהיה כל כך קשה," הוא התחיל לומר ולקח את ידי בידו, עוטף אותה ומקרב את שפתיו אלייה. "רק רציתי לשאול אם אתה רוצה שאעביר אותך למיטה" הוא אמר ולפתע עלה מעליי, מניח את שתיי ידיו בשניי צידי ראשי וכולא אותי בתוכו.
פי נפתח כדי למחות נגדו אך הוא בשנייה הצמיד את שפתינו ולא נתן לי להוציא ולו מילה אחת. הוא הוזיז את שפתיו כנגדו ותפס בצווארי, נושך מעט את שפתי וגורם לי להיאנח בכאב. שנאתי אותו, שנאתי את העובדה שחשב שהוא יכול לעשות את זה ושנאתי את העובדה שכל גופי החל להתחמם, הנוכחות שלו גרמה לכל גופי לרעוד.
'תפסיק לחשוב על זה לוגן!' הקול צעק בראשי ואני בבת אחת הרמתי את ידיי כדיי להילחם בגופו שמעליי. אך הוא לא זז, רק מנתק את מגע שפתיו ויורד לנשק את צווארי, מוצץ ונושך את עורי, משאיר עליי סימנים.
הוא העלה על פניו חיוך מרוצה וליטף את עורי האדום.
"כל כך יפה, איפה היית כל הזמן הזה?" הוא אמר יותר מששאל וגיחך מעט, לפתע מרים אותי על שתיי ידיו ומתקדם אל עבר הדלת.
לא ידעתי לאן לקח אותי אבל גם לא העזתי לשאול, רק נשארתי בשקט בזמן שצעד במסדרון. הוא נעצר מול דלת גדולה ופתח אותה. לא הקדשתי זמן רב כדי לבחון את החדר הגדול, רק שם לב לקירותיו שהיו צבועים חלקם בצבע תכלת בהיר מאוד. הוא הניח אותי על המיטה הרחבה שהוצבה בקיר שמולנו וכיסה אותי בשמיכה העבה.
"אני לא צריך להזכיר לך שאתה לא מנסה לברוח נכון? במילא מחכה לך עונש" הוא אמר ואני פערתי את עיניי, נזכר במה שעשיתי הבוקר.
"בבקשה ל-" ניסיתי למחות נגדו אך הוא קטע אותי "אל תנסה להתחנן, אתה ידעת שילדים רעים מקבלים עונש, ואתה בייבי בוי היית ילד רע מאוד"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפרק קצר אני יודעת, אבל עולה בנוסף עוד פרק היום והוא יהיה ארוך.
YOU ARE READING
A princess or a bad boy
Romance"תסתכל עליי." הוא תפס בלחי בגסות " למי אתה שייך, של מי הגוף הזה?" עיניו הכחולות חדרו אל שלי "שלך אדוני." מה יקרה כשלוגן יבין שנמאס לו מהדאדי הנחמד והוא רוצה מישהו שקצת יעניש אותו? לפניי שאתם קוראים : הסיפור מכיל * תכניים מינים * סצנות אלימות *שפה...
