A princess or a bad boy

chpater 40

המטרה לפרק היא 90 הצבעות, מקווה שתהנו❤❤

אוהבת:)

____________

"מה לעזאזל עשית?" המילים שלו מכות בי כמו הרעד שמתעתע אותי, רק עכשיו אני נזכר מה באמת קרה, נזכר בדם שקודם נזל על הרצפה, נזכר בזכוכיות שעדיין תקועות בעורי. האם באמת פגעתי בעצמי ככה? האם באמת נתתי לרגשות לאחוז בי כל כך חזק שהייתי צריך מנוחה מהם? ומה חשבתי שאשיג בזו, האם הייתי צריך את הכאס הנוסף הזה, האם עד כדי כך הרשתי לעצמי ליפול? ומה היה קורה עם דמאיין לא היה מגיע? האם הייתי נופל אל השחור האין סופי? ער בתוך גופה מתה? שומע את הקולות אך לא מסוגל להשיב להם? האם הייתי מוכן לזה?

האשמתי את הטיפשות שלי, את האימפולסיביות שמאז ומתמיד הפעילה אותי, ורק הודתי על כך שדמאיין היה שם לפניי שהכל היה אבוד. הכאב שהחתך גרם הופיע לפתע שוב, הדם שהתייבש יחד עם שיבריי הזכוכיות הקטעים רק הפך כל תנועה קטנה שלי לסבל אחד גדול. אני ממהר להרים את מבטי אל הגבר שפניו לא הסבירו מילה על רגשותיו, אך ידעתי שהוא המום, לפחות כמוני, מעולם לא פגעתי בעצמי, מעולם לא ניסיתי, ואני מקווה שהוא לא יחשוב שזה מנהג רגיל אצלי.

"ל-לא.." ניסיתי להגיד לו שזו לא הייתה הכוונה שלי, עיניי נפערו, ידיי השנייה עלתה אל זרועו אך שום קול לא יצא, הראייה שלי שוב נהייתה מעט מטושטשת, והוא ברגע לקח אותי אליו, מרים אותי באוויר וממהר לצאת מהחדר הזה. הכל קרה כל כך מהר, ראשי מסוחרר אך אני יכול לראות אותו כמעט רץ אל המשרד שלו יחד עם גופי הערום, היד הפצועה שלי קבורה בתוכי בעוד השנייה כרוכה בקושי סביב צווארו, האחיזה שלי עדיין חלשה כך שלא יכולתי באמת להדק אותה סביבו.

הוא כמעט בעט דלת המשרד ברגע שהגענו אלייה והכניס את שנינו אל החלל, מניח אותי על אותה ספה קטנה שפנתה אל מסך הטלויזיה הענקי שנהג להעסיק אותי הרבה וכרך את ג'קט החליפה שלו סביבי, מסתיר את עירומי. השקט שלו הפחיד אותי, המבט החמור שנתן לי בישר לי רק צרות והקור תקף אותי, הכל קורה בזמן כל כך קצר.

הוא לפתע מוציא את מכשיר הטלפון שלו ויוצא מדלת החדר, שומע אותו כמעט צועק על הבנאדם השני מבעד לדלת, אולי קרא למישהו יטפל בי, או אני הבנאדם הבא שיצטרך לסבול את הצעקות שלו. כמה טיפש יכולתי להיות, כמה עיוור יכולתי להיות, שנכנסתי אל המצב הזה, שנתתי לעצמי להכנע אליו, לרצונות שלי, אירועי הבוקר נראו כמו חלום ישן ונידח, כאילו הדמיות שכיכבו שם בכלל לא היו קשורים אלינו, אל המציאות, כאילו שם דבר משם לא באמת קרה, רק אשליה מתוקה שהאכילה את הלבבות שלנו בשקרים.

אני תובע במחשבות וכמעט לא שם לב לגבר שחזר לחלוק איתי את החלל, ידו מונחת על פיו כאילו ידע שאם לא ירסן את עצמו הנורא מכל יכול לקרות, הוא אפילו לא מסוגל להסתכל עליי, מנסה לחשוב בבהירות לפניי שיזרוק מילים שיוכל להתחרט עליהם. אני בנתיים מתחפר בתוך הגקט שלו, נותן לריח שלו להרגיע אותי, עוצם עיניים כאילו זה הדבר שיעלים אותי מכאן.