A princess or a bad boy

chapter 39

המטרה לפרק היא 90 הצבעות, קריאה מהנה, אוהבת❤

___________

"דמאיין הורה לי להחזיר אותך הבייתה." הוא אומר אחרי שסיים את השיחה, נעמד מולי ומושיט לי את ידו כדי שאוכל להער בה ולקום על רגליי, אך לא התכוונתי לזוז מכאן, לא אתן לו את התענוג, יום הלימודים עוד לא נגמר, הוא לא יקח גם את זה ממני. אני נעמד על רגליי בכוחות עצמי ולוקח את התיק שלי, מתעלם ממנו ומתחיל ללכת אל המבנה. "אני לא רוצה להשתמש בכוח." קולו נשמע מאחוריי. בכוח? באמת? נעצרתי לפתע והסתובבתי אליו, מגחך במרירות ומסתכל ישא אל תוך עיניו. "תגע בי ותראה מה דמאיין יעשה לך." אמרתי בפנים אטומות, אך הוא נשאר אדיש כרגיל, משלב את ידיו על חזהו השרירי.

"זו הייתה הוראה מדמאיין." לא האמנתי, אחרי כל מה שקרה, הוא עדיין לא יהסס להשתמש בכוח כנגדי, כלום לא השתנה, הוא לא השתה, כל ההבטחות שלו שיאהב אותי לא שוות כלום עכשיו. הוא שיקר, רימא אותי, אחרי שנתתי לו את האמון שלי, הוא שבר אותו בהזדמנות הראשונה שהייתה לו. אני משפיל את ראשי וחוסם את הדמעות, לא מאמין שנפלתי לזה, לא מאמין שנתתי לליבי להפגע שוב, איך יכולתי להיות כל כך עיוור, כל כך טיפש, האמת הייתה מול העיניים ואני נתתי לכמה ליטופים להרחיק אותה ממני. כנראה שזה היעוד שלי, לעולם לא אוכל לחזור להיות מאושר, מעולם לא הייתי. השלמתי עם המציאות, נותן לכאב לחתוך אותי עמוק אך כל כך בשקט, נותן לשומר להוביל אותי מחוץ לרחבה ומחוץ לחניית בית הספר, במורד הכביש כל הדרך הבייתה. הראש שלי רועד כנגד חלון הזכוכית של המושב האחורי, הדמעות לא יורדות, רק חונקות את גרוני ואומרות לי שהם כאן למקרה שאצטרך אותם, אבל אני לא הולך לבכות בשבילו שוב, אני לא הולך להביא לו את מה שהוא רצה כל הזמן.

מצאתי את עצמי עומד על הרצפה שבחדרי, לגמרי לבדי, השומר פשוט השאיר אותי שם בלי לומר מילה, בלי להראות כל רגש, לא היה לו אכפת ממני, לאף אחד לא אכפת ממני. לקחתי את הטלפון שלי אל ידי, אני לא צריך אותו מעכשיו, לא מתכוון לצאת מהבית הזה יותר, לא צריך את המגבלות ששיחרר מעט, שיכלא אותי כמה שרק ירצה, זה רק מה שרצה לעשות. ניפצתי בלי לחשוב פעמים את המכשיר על הקיר הלבן שמולי, מטיח אותו וצופה בקול הזכוכיות מתפזרות על הרצפה בקול חזק. זרקתי את התיק שלי גם הוא, פושט את בגדיי, נשאר עירום כיום היוולדי. התקדמתי אל הזכוכיות ולקחתי אותם אל ידי, לוחץ אותם כנגד עורי כל כך חזק עד שחתכו אותי עמוק, בדיוק כמו שליבי נחצה לשניים, בדיוק כמו שפצע אותי והשאיר אותי מדמם לבד. רציתי להרגיש את הכאב, רציתי להרגיש חי, רציתי לסלק את הריקנות שאכלה אותי. רק הבוקר הוא נישק וחיבק אותי במיטה, לחש לי שהוא אוהב אותי, ועכשיו אני מדמם בשבילו, מתפרק בגללו.

זרקתי את הזכוכיות וצפיתי בנוזל האדום והכהה מכתים במהירות את הרצפה, נשפך מפנים כף ידי אל עבר המפרק ובמורד כל הירד, מזכיר לי שאני עדיין חי, אני עדיין כאן. נתתי לשאריות הקטנות להשאר בתוך הבשר שלי, מתרומם על רגליי מנקה את הרצפה מנייר לח שלקחתי מהשירותים, לא משאיר שם שום שאריות זכוכית וזורק את הטלפון והניר המוכתם לפח, מתקדם אל עבר המיטה שאירחה לי חברה כשאף אחד אחר לא עשה זאת. נכנסתי מתחת לשמיכה העבה, מושך אותה אל כתפיי ומכסה את כולי, נותן רק לראשי לבצבץ מבעד הסדינים.