A princess or a bad boy

chapter 41

מקווה שתאהבו ותצביעו ותגיבו המוןןן❤❤ אני ממש אשמח לשמוע את דעתכם:)

המטרה לפרק היא 90 הצבעות

__________________

"ברצינות לוגן?" דמאיין נשען על כיסא המשרד השחור שלו ונאנח ביאוש, ידו עוברת בשיערו השחור בעודו מביט בי בזוג עיניים כחולות וכהות. 

"הרגע דיברנו על זה." אני מתיישב על הכיסא שלמולו ורואה כמה זה הפריע לו, הוא רצה שאשב עליו, וידו שטפחה על ירכיו לא הסתירה את זה, אך עדיין התיישבתי מולו, רציתי להיות רציני. כשבאתי אל המשרד שלו לאחר שהתעוררתי הייתי בטוח שלא יתנגד לבקשה שלי ללכת מחר לבית ספר, אבל אולי החליט שוב לשנות את דעתו?

"אני מוריד את השומר ממך, אל תדאג בייבי," התחיל לומר, נשען עכשיו קדימה על השולחן עם מרפקיו, ממשיך לסרוק אותי כאילו הייתי יצירה במוזאון. "אבל אני מפחד על היד שלך." אמר וסידר מעט את המסמכים שעל השולחן שלו, תמיד חייב שהכל יהיה כשורה, היה חייב שליטה בהכל. המילים שלו שימחו אותי, לפחות הראה לי שבאמת סמך עליי וקיים את ההבטחה שלו, עכשיו הגיע החלק שלי לקיים את שלי. הבטתי על היד שלי שחוץ מהתחבושת שנכרכה במעט לחץ עליה לא כאבה בכלל, יכולתי ללכת לבית ספר ככה, במילא היא לא הייתה היד שרשמתי בה, לא שרשמתי אי פעם בשיעור.  

"אב-" לפניי שהספקתי לסיים את המילה הראשונה שלי הוא קטע אותי. "לוגן." שנייה אחת שהשתמש בקול העבה והעמוק שלו הספיקה לי כדי שאציית לו, מניח את ידיי על ברכיי ומביט בו בשקט. "בוא אליי." הוא מוסיף שוב באותו טון, אני מחייך מעט וקם אליו, רואה אותו גורר את הכיסא אחורה בשביליו ומפסק את רגליו.

התיישבתי על יריכיו השריריות שמתחו מעליהן את מכנסי החליפה השחורה והמחויטת שלו. רגליי מונחות בשני צדדיו ואחוריי מתחכחים במשפעה שלו. אהבתי את הדרך שגרם לי להרגיש, אהבתי את הרכושניות שלו, את השליטה, את הידיעה שהראה לי שאני הדבר שהכי חשוב לו בעולם, לפחות לרגעים האלו. החשש שיעזוב אותי התגבר מרגע לרגע, מתחיל לאכול ולהרעיל עוד ועוד חלקים מהלב שלי עד שיום אחד כבר לא ישאיר כלום. הפחד אחז בי כמו חיה רעה, הפחד מהבדידות שתבוא ביום שאחרי, ביום שבו הזכרונות הקסומים והבודדים מדמאיין יהיו רק אשליה רחוקה שבכלל לא נראית באופק. ואני, אני לא יודע מה לעשות כשהיום הזה יגיע, לאן אלך, איפה אהיה? הרי משפחתי גירשה אותי ולתומאס לא אוכל לחזור, בטח שלא לגור אצל ג'ק, מה, מה אני אמור לעשות? איך- מ-מי יכול לעזור לי מי- 

האוויר לא מגיע לראותיי, אני מרגיש את עצמי נחנק מרגע לרגע, מעולם לא חשבתי על זה, מעולם לא מצאתי את עצמי כל כך חסר אונים, אני לא יודע לדאוג לעצמי, אני לא יודע מה לעשות הדמעות כבר מלטפות אותי ואני רועד בתוך הידיים של דמאיין

"לוגן.." הוא לוחש כשבעיניו עובר ניצוץ קטן של פחד ודאגה, אך אני לא מצליח לשמוע כלום מבעד לדפיקות הלב המהירות שלי, לא מצליח לזוז כנגד גופו.