הגוף שלי שקע אל תוך האפילה, הדבר האחרון שהרגשתי היה את גבי נתקל בחזהו הקשיח של דמאיין ואת עיניי נעצמות. אך שנייה לאחר מכן הכל חזר אליי בבת אחת, עיניי נפערו בבהלה ורגליי ניסו להתייצב בתוך הידיים שהחזיקו אותם, הידיים שהיו שייכות לאדם שריחו הממכר כבר מילא את אפי. תפסתי בכתפו והרמתי את ראשי אליו, עדיין מעט מסוחרר. עיניי נתקלו בעיניו הכחולות והכועסות ששידרו לי שאני הולך להיות בצרות גדולות ושהוא לגמרי לא הולך לרחם עליי.
"לוגן." הקול העבה של הגבר ששבר את ליבי נשמע מאחוריי, כאילו מנסה למה להתייחס קודם, לעובדה שהרגע גיליתי שבגד בי או לעובדה שאני נמצא בידיים של האדם המסוכן שהוא בטח כבר הכיר. הסתובבתי אליו בפחד, הדם כבר החל להתייבש על פניי וידיו של דמאיין עדיין מחזיקות בי ברוכשניות. פניו של תומס היו מבולבלות אך רציניות באותו הזמן, הוא התקדם לעברי אך הצחוק המקפיא של דמאיין קטע את מעשיו. הוא שם אותי מאחוריי גבו והתקדם בעצמו אל תומס, מבט רצחני בעיניו.
"הוא שלי מעכשיו." זה כל מה שאמר לו לפניי שתפס בצווארו בקלות ונתן לאגרופו לפגוע בפניו. תומס לא נכנע והחל להלחם חזרה, ידו גם פוגעות בפניו של דמאיין שנראה שכל העיניין הזה לא הפריע לא כלל. הוא דחף את תומס לרצפה ורק שילב את ידיו על חזהו בליגלוג, עומד זקוף בזמן שהביט על הגבר ששכב על הריצפה ומבט של מוות בעיניו.
"איו טעם שתלחם בי." הוא התכופף אליו ותקע את ציפורניו בצווארו. "אתה יודע מי ינצח בקרב הזה." אמר ובזה קם והלך, מתחיל להתקדם אליי, העיניים הזועמות שלנו מבשרות רעות, אך גם משהו נוסף, רגש שלא הכרתי, רגש שלעולם לא פגשתי בו. צעדיו המהירים והבטוחים לקחו אותו אליי, גבו הזקוף רק נתן לו מראה מאיים יותר וכפות ידיו עדיין נשארו מכווצות כאגרופים גדולים.
הוא עבר לידי, מבלי לומר מילה ידעתי שאני צריך ללכת אחריו, מאחורה שמעתי את תומס קורא לי את חוץ מליבי שום איבר שבי לא שמע למילותיו, ואני המשכתי להתקדם אחריי הגבר המסוכן שלא השאיר לי שום ברירה חוץ מלהקשיב לו. הלכתי אל דלת המכונית שהייתה פתוחה עוד ממקודם וכשעמדתי להכנס אל חלל הרכב בחוסר רצון ובפחד רב גופי לרגע הסתובב בבת אחת והוצמד לגוף המכונית. זה היה הוא, ידו הימנית מונחת על צווארי במעיין כוחניות ששמרה אותי במקום אך לא הכאיבה לי, ידו השנייה נשארה במקומה ובמשך כמה שניות ארוכות ומייסרות, כל מה שיכולתי להרגיש זה את קיבתי מתהפכת תחת המבט החודר שלו. עיניו כאילו חוררו את גופי בלי רחמים והמתח ששרר בינינו רק הפך את המצב לגרוע יותר.
"אני שואל את עצמי למה אתה אף פעם לא מקשיב לי." הוא פלט אחריי דקה ארוכה, הפעם פניו קרובות אליי, ושפתיו, שפתיו המלאות והאדומות שקראו לי להביט בהם, הפעם היו צמודות לאוזני. "למה אתה עוד לא מבין שאתה שלי, במלוא מובן המילה." הקול הצרוד והנמוך שלו לא עשה דבר חוץ מלגרום ליריכיי לרעוד ולתחושה המוכרת להתעורר בין רגליי. הייתי מופתע מעצמי, לא ידעתי למה זה קורה, למה הכוח שהפעיל עליי והקול העבה שלו גורמים לי לרצות רק עוד מזה.
"אתה מבין בייבי.." הוא הרחיק את פניו לכדי שעינינו יפגשו אך נשאר קרוב, ידו עדיין על צווארי וראשו נוטה מעט בשעשוע מסוכן. זווית פיו עלתה בחיוך שבישר צרות אך אחד כזה שהעביר בי צמרמורת חמה. "החוקים משתנים עכשיו, ואני אלו שקובע אותם." ידו דאגה שפניי יהיו מורמות אליו וראשו ירד אליי כדי להשלים את פעריי הגובה.
"אני האדון שלך." המשפט כאילו הידהד בראשי, העביר בי רעד קטן, כאילו פיו היה מכונת קעקועים שחרטה את המילים שלו על כל פיסה קטנה של עורי ככה שאף אחד לא יוכל להתעלם מזה. "ותאמין לי מלאך, יש לי הרבה מאוד דרכים שבהם אוכל להראות לך את זה.." הוא משך את מילותיו האחרונות בקול הצרוד שלו ועיניי נעצמו ברגע שנזכרו בכל הדברים שכבר הספיק לעשות לי. אך גם נזכרתי בתוכנית שלי, התוכנית שאני מקווה שעדיין יכולה לעבוד, הרי זה הדבר היחיד שנשאר לי, האופציה לברוח כבר לא נראית ברת סיכוי. אזרתי כל שארית של כוח בתוכי וזרקתי כל רגש שמילה את ליבי. חסמתי את מחשבותיי ופתחתי את עיניי, מעלה על שפתיי את החיוך הכי יפה שיכולתי להוציא ומתעלם מידו השנייה שעלתה אל מצחי וליטפה את פצעי.
"הוא עשה לך את זה?" הטון של קולו ברגע הפך דואג, אך עדיין צרוד ושולט. עיניו הביטו לכמה שניות בדם שנזל על פניי וכבר מזמן התייבש. מבטו כאילו ליטף את עורי ומבלבל אותי מעט. אך הייתי חייב להצמד לתוכנית ולא לתת לשום דבר להסיט אותי ממנה.
"זה כלום.." התאמצתי להוציא את המילים מפי עקב גרוני שעדיין כאב, נעמדתי מעט על אצבעותיי וכל כך קיוותי שתומס שרוע על הרצפה ומסתכל עליי, רציתי שיכאב לו, יכאב לו יותר מכל כאב פיזי שאי פעם יכול להגרם לו. החיוך התגלגל על שפתיי שבין רגע נצמדו אל שלו. הוא השתלט על הנשיקה, אחיזתו בי מתהדקת ברוכשניות וגופי מתלהט ברגע. לשונינו מחליקות אחת על השנייה בקצב מהיר ומרטיט, שפתינו לא עוזבות כשהנשיקה הופכת יותר ויותר עמוקה, ואני מנסה לשכנע את עצמי שהכל חלק מן התוכנית.
"בייבי בוי.." הצרידות שבקולו לא תרמה לרטיבות שבין רגליי. התנתקנו בחוסר אוויר כשהחזה של שנינו עולה ויורד במהירות, מבלי לשים לב ידיי היו כרוכות סביב צווארו וידו הגדולה חפנה את ישבני בעוד שהשנייה עדיין מחזיקה בצווארי ברוכשניות.
"אני מצטער אדוני.." הרמתי את עיניי במבט הכי נזקק ומתנצל שיכולתי לתת לו ונצמדתי בגופי אליו. ראשי מכחיש את העובדה שאני אוהב את אחיזתו בי ובאחוריי שגרמה לי לרצות עוד. "אני מצטער שברחתי.." שפתיי החלו לרדת משפתיו, עוברות על כל קו הלסת החדה שלו אל הצוואר הקשה שלו, מלטפות ומלקקות את עורו, מידי פעם מוצצות בעדינות. אהבתי את זה, לא אשקר, אך שנאתי את עצמי על העובדה שאחריי כל מה שעברתי איתו, התשוקה שלי אליו גוברת על השנאה. "זה לא בגללך..לא רציתי לברוח ממך.." אחיזת ידיי התהדקה סביב צווארו ואני שמעתי אותו נאנח מעט ומועך אפילו עוד את ישבני השמנמן מעט.
אל תשכח את התוכנית לוגן, אל תשכח אותה!
"אל תנסה לשקר לי בייבי.." הוא תפס במותניי, אנחות קטנות ממשיכות להפלט מפיו ואני החלטתי לקחת את העיניין טיפה יותר רחוק. הרבה יותר רחוק. הלב שלי כבר נפגע, נפגע יותר מידי חזק משני הגברים שבחיי, ואין כבר שום דבר שאעשה שיגרום לו להשבר יותר.
"אני לא משקר." העלתי את עיניי אליו. אחת מידיי ירדה אל הבליטה שבמכנסייו. דאגתי שמבטי לא ירד משלו בזמן שאמרתי את המילים האלו. "בבקשה תזיין אותי אדוני."
אשמח לשמוע את דעתכם😁❤
YOU ARE READING
A princess or a bad boy
Romantik"תסתכל עליי." הוא תפס בלחי בגסות " למי אתה שייך, של מי הגוף הזה?" עיניו הכחולות חדרו אל שלי "שלך אדוני." מה יקרה כשלוגן יבין שנמאס לו מהדאדי הנחמד והוא רוצה מישהו שקצת יעניש אותו? לפניי שאתם קוראים : הסיפור מכיל * תכניים מינים * סצנות אלימות *שפה...
