A princess or a bad boy

chapter 25

אני זוכר, זוכר את המילים שלו, שהבטיח כשיעשה את זה, אני אהיה האחד שמתחנן, אני אהיה האחד שירצה שאיברו יחדור אל תוך גופי ויחלל אותי. אני זוכר את המילים, זוכר שבראשי צחקתי במרירות על המחשבה שהיום הזה יגיע. ידעתי שלעולם לא יבוא, אך הגורל צחק גם איתי, וכשהמשפט הארור יצא מבין שפתיי הרגשתי שנפלה חומת ההגנה האחרונה שלי בפניו. ומעכשיו, אין שום דבר שיעשה שאוכל להתגונן בפניו, הוא צדק, אני שלו. במלוא מובן המילה.

הוא לא הביט בי המום, שום סנטימטר בפניו זזו, כאילו כל כך היה בטוח בעצמו שמילותיי כלל לט הפתיעו אותו. זה הפחיד אותי, המבט של העיניים הכחולות שהפכו כהות יותר הרגיש כאילו חודר כמו פולש זר מתחת לעורי ומשתלט על כל גופי, על ראשי, על הלב שלי, ובעיקר על ההגיון שלי. כי מעבר לפחד ממבטו, היה פחד מעצמי, פחד מהבגידה הנוראה שמתחוללת בתוכי, איך למרות כל מה שעשה לי אני עדיין רוצה אותו.

אז שתקתי, כמו שאני יודע לעשות. והוא, היה דומם כמוני, מבטו שווה יותר מכל מילה שיכל להגיד, חיוך, כזה שמוטט אותי ובנה אותי מחדש באותה מהירות. גם נשכתי את שפתיי, משלים עם המצב. השארתי כת ידיו עליו, נשמתי עדיין מתערבבת עם שלו ופנינו קרובים מתמיד.

"לוגן." הוא קרא הפעם בשמי אך מבטי נשאר עדיין על שפתיו, מוצא תירוץ לא להסתכל ישר אל תוך עיניו האפילות. "תסתכל עליי." הציווי בקולו גרם לי לעשות כל מה שאמר, לא יכולתי לעמוד בפניו כבר, לא היו בי כוחות נפשיים, לא היה לי כוח לסרב לו, לקבל עוד עונש, להרגיש את מגעו הקשה על גופי. הירוק בעיניי פגש בכחול שלו שהפך כהה. "מה אמרתי לך על שקרים?"
הוא תפס בסנטרי, הפעם בחוזקה, שבריר העדינות שהיה מקודם נעלם לחלוטין והוא נתן לי את המבט הזה, מבט שהודיע על צרות.

הייתי מופתע, לא חשבתי שיגיב ככה, האמנתי שיקפוץ על ההזדמנות לגעת בכל נקודה בגופי, במיוחד אחרי ש'ביקשתי' את זה ממנו, לא הבנתי למה חשב ששיקרתי, וגם אם כן, זה לא אמור להיות לטובתו?
"א-אה אני לא משקר.." הגמגום שבקולי וגם ההפתעה כבר הסגירו אותי לגמרי בשלב הזה והוא רק נתן לי מבט בוחן. ראש נוטה טיפה הצידה ועיניו בסורקות כל סנטימטר בפניי, גורמות לי לי להרגיש חשוף מתמיד. עצמי את עיניי, נשימותיי הפכו רועדות ומהירות, כאילו גופי מנסה להכחיש את העובדה שהיה כל כך קרוב, כל כך בעל שליטה עליי. בעוד שראשי מורם אליו בשל פער הגבהים בינינו, רעשים כמעט בלתי נשמעים נשמעו מאחוריי, הייתי מופתע שבכלל הגיעו לאוזניי, גורמים לי לפתוח את עיניי. פגשתי בעיניו של דמאיין שלפתע עזבו אותי והביטו לאחור, וכל מה שבא אחריי זה היה חיוך קטן וכמעט מטורף שגרם לי להצמד אליו מפחד למרות שהוא זה שהכניס אותו לגופי. הגיחוך הצרוד והעמוק שלו רק העיד כל הבאות, חזהי היה צמוד אליו וידי תפסה חזק בחולצתו משום מה. אחת מזרעותיו השריריות נכרכה סביבי ושמרה אותי קרוב אליו והשנייה נשלחה אל אקדח שהיה בציד מותניו שאני לא ראיתי עד עכשיו. עיניי נפערו בבת אחת וגופי השתתק, ידעתי מה הולך לקרות, ידעתי מה דמאיין יכול לעשות, ולמרות כל השנאה שלי אל תומאס, התפללתי לאלוהים בכל כוחי שלא יקרה לו כלום. רעש האקדח הנטען הקפיץ אותי, התחלתי לרעוד, ניסיתי לפתוח את פי, להרים את ראשי אליו, לעשות משהו, אך כלום, שום דבר, אף איבר בגופי לא הצליח לזוז ורק אוזניי היו דרוכות אל הבאות.

"אני חושב שהבהרתי את מספיק טוב את העובדה שמעכשיו אתה מתרחק מלוגן." הקול האדיש שלו והמנוכר היה המפחיד ביותר, כי אתה יודע שקול כזה יכול בשנייה להתהפך, שהקול הזה מבשר רק דברים רעים. הוא כמו השקט לפניי הסערה, ואני לא ידעתי עד כמה העוצמה שלה חזקה.

"לוגן.." יכולתי לשמוע אותו קורא אליי, אך גם אם רציתי לא יכולתי להסתובב אליו. "לוגן בייבי.." קולו נשמע שוב ואיתו כינוי החיבה שנהג לקרוא לי בו. בימיים שעוד הייתי תמים, שלא ידעתי מה מסתתר מאחוריי עיניו. הירייה נשמעה לפתע, הקול חתך את אוזניי, כמעט קורע אותן. פלטתי צרחה קטנה, גופי בבת אחת מסתובב לאחור ועיניי פוגשות את תומס שקרע על הרצפה שנית והחזיק בירך הפצועה שלו. "תומאס.." קולי רעד ואוזניי התמלאו בצלצולים, מבטי לא הצליח לזוז והרגשתי כאילו הכל מתבצע בהילוך איטי. ליבי נשמע דופק כנגד חזהי,
דפיקה, ועוד דפיקה.
בראשי עברו מיליוו מחשבות

זה בגללך

בגללך, רק בגללך

הכל זה בגלל-

ופתאום הכל חזר אליי בבת אחת, הכל חזר לקצב הרגיל שלו.

ליבי דפק כמו משוגע, הקולות בראשו כאילו צרחו במהירות מטורפת שלא הצלחתי להבין מילה, ראותיי עלו וירדו בטירוף ורגליי סוף סוף הקשיבו לראשי והתחילו לרוץ אל עבר תומאס.

אך האחיזה הזו, האחיזה המוכרת והנוראה מנעה ממני לזוז. הידיים שלו בשנייה לקחו אותי חזרה אלייו, בשנייה הצמידו את גבי אל חזהו ושיתקו אותי. ידו האחת תפסה חזק במותניי בעוד השנייה תפסה הראשי. "אתה רואה את זה?" קולו היה מתון אך מלא זעם. ידעתי שדיבר אל תומאס ששכב על הרצפה, עיניו מביטות בדמאיין בשנאה, כעס שנטף מהם. המבט שלו יכל להרוג, אך בקרב המבטים הזה דמאיין ניצח ממזמן. "אתה רואה את הפאקינג ילד הזה? הילד הזה שלי, הגוף הזה שלי, העיניים הירוקות שלו והשפתיים המזדיינות האלו שלי, ואם עדיין לא הבנת את זה, אני לא אהסס גם להרוג אותך בשביל זה." הדיבור שלו העביר בי צמרמורת, המילים הקשות והקרות שכוונו אל הגבר שכרע מולנו עברו גם על אוזניי יחד עם נשימתו החמה שנקשה על עורפי. אך לפתע שפתיו הונחו על צווארי, הרכות הרטיבות המעטה גרמו לי להחניק יבבה חלשה ולעצום את עיניי לשנייה בעונג. הוא הזיז את ראשי הצידה עם ידו שתפסה בו אך מעבר לזה לא נתן לגופי לזוז. לא אהבתי שהשתמש בי ככה, כדי להראות למול עיניו של תומאס שדימם על הרצפה את מה שנלקח ממנו, אבל ידעתי שזה מגיע לו, ידעתי שמגיע לו לקנא, להרגיש את הכאב הזה בלב בדיוק כמו שהכאיב לי, בדיוק כמו ששבר אותי. יישרתי את מבטי אל שלו והוצאתי גניחה שקטה ותמימה ונראה שדמאיין אהב את זה, עדייו ממשיך לנשק ולמצוץ את צווארי. "רואה את זה?" הוא עדיין המשיך לפעול עם שפתיו אך גם הוא הסתכל אל תומאס בעיניים. "שלי, הצוואר הזה שלי, הגניחות האלו שלי, וכדאי שתשמור את הפנים האלו שלו חזק חזק בראש שלך כי זו הפעם האחרונה שתראה אותם."

------

מצטערת על העיכוב בין פרק לפרק, אבל אני לא תמיד יכולה לעלות פרקים, ואני לא תמיד פנויה או במצב נפשי מתאים בשביל לכתוב, ואני מקווה שתבינו את זה, כי זה לא קל לכתוב פרק, ותמיד קל לבקש עוד אבל זה עבודה וזה מאמץ ואני מאוד רוצה שתבינו שאני גם בנאדם, כן, גם לי יש דברים לעשות, ואני עובדת ולומדת וכותבת בין תירגול במתמטיקה לבין השלמת חומר בכימיה ופיזיקה, אז תדעו שזה לא קל, ואין לי ימים פנוים בשביל לכתוב וזה לא הדבר הראשון בסדר העדפיות שלי כשאני קמה בבוקר, ברור שאני מנסה לכתוב כמה שיותר אבל בסופו של יום אני בנאדם בדיוק כמוכם, ואשמח מאוד אם יתחילו להבין את זה.