A princess or a bad boy

chapter 26

"דמאיין!" צרחתי בכאב כשידו שוב ושוב פגעה בעור החשוף של אחוריי.

גופי נזרק אל המיטה ברגע הראשון שרגלו נכנסה לחדר אחריי שסחב אותי בכוח במסדרון כשאני מתפתל בזרועותיו וצורח בדמעות שישחרר אותי. כל גופי כאב, העצמות שלי, הראש שלי, הגרון שלי שעדיין לא הספיק להחלים מהפעם הקודמת. שום דבר לא הרגיש בסדר עכשיו. העיניים שלי צרבו מהדמעות המלוחות, מעולם לא פחדתי ממנו יותר מאשר ברגע הזה. כל מסכה של אדישות עזבה את פניו, עיניו נטפו זעם טהור ופיו נשאר חתום. לאחר שזרק אותי על המיטה ללא רחמים, הוא הניח אותי על ברכיו וללא הפסקה הצליף בידו בישבני.

"דמאיין! בבקשה דמאיין!" הצעקות שלי מילאו את החלל, יבבות קולניות והתיפחיות שנפלטו מגרוני ונראו שכלל לא עיניינו אותו.

"כדאי לך לסתום את הפה אם אתה לא רוצה שכל העיניין הזה יחמיר." הטון שלו היה נורא יותר מכל שאגה שיכל לזרוק אליי, הקול שלו העביר רעד חזק בעצמותיי, פחד אמיתי ממה שעומד לקרות בקרוב. "בבקשה.." טמנתי את פניי במיטה וקברתי את הקולות שבקעו מפי בתוכה. מכתים את הסדינים בדמעות החמות שזלגו מעיניי ללא הפסקה. "ילד טוב.." הוא הפסיק להצליף בעורי לרגע ותפס בחוזקה באחוריי, גורם לי לצרוח אפילו יותר אל תוך המיטה. "רק חבל שלא התנהגת כמו אחד כזה כשהחלטת לברוח." עוד פעם שידו פגעה בעורי. "שוב." עוד הצלפה. הרגשתי את גופי מאבד כוחות, את הקול בראשי שהתחנן שיפסיק, נכנע כבר. מרגיש את התקווה שתומאס יציל אותי נשרפת והופכת לעפר, כי תומאס החליף אותי במישהו יותר טוב בשבילו ואני רק מחכה שגם דמאיין יעשה את זה כבר. יחליף אותי, ישחרר אותי. כדי שאוכל להתמודד עם הכאב הזה שלי לבד, כדי שאוכל לטבוע בשחור שלי בשקט בלי שאף אחד יפריע לי.

עיניי נעצמו, פי נסגר בכוח כדי שלא אוכל להוציא שום קולות, ראותיי ניסו להרגיע את קצב פעולתם, נשימותיי הלכו ונרגעו למרות שידו לא הפסיקה להכאיב לי. השלמתי עם המצב, וויתרתי על תוכניות בראשי שיוציאו אותי מכאן. איבדתי כל תקווה. אני רק צריך לעשות את מה שהוא רוצה, להיות בשקט ולא להתלונן, כי אין לי כוח לעוד סיבוב כזה, לא שוב. הפסקתי לעקוב אחרי קצב המכות שלו, ניתקתי את המחשבה שלי מהגוף וכל מה שנשאר ממני היה בכי חירשי ויבבות שקטות.

לפתע הכל פסק, המגע שלו ירד ממני, כל מה שהרגשתי היה שתיי ידיים חזקות שהרימו את גופי השברירי והניחו אותו על גוף קשה ושרירי. הגוף שלו. ישבתי על הברכיים שלו, נשען בצידי הימני על חזהו כשכף ידו עולה על לחיי ומצמידה גם את פניי אליו. נשארתי ככה בשקט, שלגופי רק חולצת טריקו שחורה לאחר שקרע את מכנסיי ממני. דמעות מעטות עדיין זולגות על לחיי בעוד שהאחרות כבר הספיקו להתייבש. אגודלו עברה על עור פניי החם, מלטפת בעדינות ששיגעה אותי, לא הבנתי איך יכל להיות עדין פתאום שלפניי רגע הצליף בי באותו היד. סובבתי את פניי אליו, לא ידעתי מה אני עושה. העלתי את מבטי אליו ותקעתי את עיניי בשלו. המתח בינינו הורגש, יכולתי להרגיש את חום גופו, את נשימתו החירשית שפגעה בעור פניי. הייתי כל כך קרוב אליו אך באותו הזמן כל כך שנאתי אותו, ידו עדיין הייתה על לחיי אך איני הורדתי אותה. הוא הביא אותי למצב שבו הוא האויב שלי, השנאה שלי, אל גם הבנאדם שהכי צמוד אליי, גם עכשיו וגם בתקופה הקרובה עד אלוהים יודע מתי. ובין אם זה מרצוני או לא, זאת היא המציאות שלי, ואין לי מה לעשות עם השינוי שהוא מתחיל לחולל בתוכי. איני יכול להתכחש לעובדה שהיו רגעים שנמשכתי אליו, במקום אחר ובזמן אחר יכולתי לרצות לשהות בחברתו, אם תומאס לא היה במשוואה ואם דמאיין, טוב, אם דמאיין לא היה חוטף אותי ומענה את גופי. אם הוא לא היה המלאך האפל שהוא, הפצצה המתקתקת שעמדה להתפרץ כל רגע. קשר העיניים השקט והמתוח שלנו הרגיש לאט לאט כמו כלוב שהולך וסוגר עליי ולא היה נראה שזה מפריע לו כלל, הוא שמר על מבט קשוח זועם וחתום, אך באותו הזמן עדיין לא חדל מללטף את עור פניי בעדינות ובחום. הניגודיות שבו בילבלה אותי בכל מצב, איך תמיד יכל להכאיב לי אך באותו הזמן גם להניח עליי נשיקות, איך יכל לפרוס על פניו חיוך כל כך גדול אך להשמע כל כך מאיים ומרתיע, וזה גם מה שגרם לי לשנוא אותו ובאותו הזמן להרגיש את התחושה שאני נמשך אליו, מה שגרם לי לשנוא לא רק אותו אלא גם את עצמי. לפניי ששמתי לב ידי הונחה על פניו, הוא לא זז, אך בשנייה שאחריי בלי שליטה הרגשתי את כף ידי סוטרת לו. יכולתי להרגיש את הרעש החד חותך את הדממה המתוחה. מבטו החמיר ברגע אך מעבר ללהטות את ראשו הצידה הוא לא עשה דבר. אם אמרתי מקודם שמעולם לא פחדתי ממנו יותר, הרגע הזה בהחלט עקף את השיא, לא יכולתי לקלוט שום רמז ממבטו, לא יכולתי לדעת מה הוא עומד לעשות, אם כעס או אם עמד להצליף לי שוב, או אם זו הטעות הכי גדולה שעשיתי בימיי. לא יכולתי לדעת מה חומרת המצב ורציתי רק לברוח על חיי ברגע זה.

רציתי להעלם, שהאדצה תבלע אותי ברגע. אבל כל מה שעשיתי היה לנסות לחשוב על הפיתרון המהיר ביותר שאני יכול למצוא. עצמתי את עיניי ושמרתי על ארשת פנים רגועה, לקחתי את ידו שעדיין הייתה על פניי והחזקתי בה בשלי, משלב את אצבעותינו. לאט לאט התקרבתי בראשי אליו, קובר אותו בצווארו. הרגשתי את החום שנפלט ממנו, מתחכך כנגד גופו. לא ידעתי למה עשיתי את זה, ידעתי שמעבר לשנאה העזה שלי אליו, הייתה מעין משיכה קלה שגרמה לי לעשות את זה. חיזקתי את אחיזתי בידו וקירבתי אותה אליי. שמעתי את נשימותיו הכבדות, מחכה לפעילות הבאה שלו. לא רציתי להמשיך את הקשר המנוכר הזה, לא רציתי שכל הזמן אצטרך לסבול את היחס האדיש והקשה הזה, נזכרתי בכל הרגעים הטובים שנשארו בזכרונות שלי מהקשר שלי ושל תומאס, נזכרתי איך היה עדיין כלפיי ודואג, מעולם לא היה מכה אותי, לעולם לא נתן לי עונשים. אך לא יכולתי להתעלם מהקול הקטן והשקט שהיה קבור עמוק עמוק בתוך ראשי, קול שרק עכשיו הרגשתי בנכחותו שם, קול שאמר לי שאני אוהב את זה, אוהב את הדומיננטיות הקשה של דמאיין, אוהב את האחיזה החזקה והרכושנית שלו. אוהב את הדרך שהבהיר לתומאס למי אני שייך באמת. וגם אם הנפש השברירה שלי רק נפצעת יותר ויותר, עברה בראשי המחשבה המפחידה.

שאולי אני רק רוצה יותר מזה.

Im back again