A princess or a bad boy

chapter 42

היי לכולםם, מקווה שתאהבו את הפרק❤

בבקשה תצביעו ותגיבו המון, זה ממש משמח אותי😍❤

אוהבת, מקווה שאתם שומרים על עצמכם והכל בסדר איתכם😚

_______

"תסתכל עליי." הגבר שישב מולי וצפה בי משחק עם האוכל שבצלחת שלי הורה עליי, גורם לי להרים אליי את עיניי בחוסר רצון, רק כדי לפגוש במבט בחמור שלו ובפנים שהאטומות שכבר התחלתי להתרגל עליהם. אחרי ההתקף שלי דמאיין הצליח להרגיע אותי, הצליח להביא אותי למטבח והכין לי אוכל, יושב מולי ולא עוזב עד שאסיים הכל. אך לי לא היה חשק לאכול, או לעשות כל דבר אחר, העדפתי לקבור את עצמי במיטה ולישון עד שאשכח את הכל, עד שהכל יעלם ואני אוכל להיות שוב בסדר. אולם ידעתי שזה כבר לא יקרה, לי כבר לא יהיה סוף טוב, בטח שדמאיין בסביבה, משגע אותי ולוקח כל שליטה אחרונה שהייתה לי על גופי, לא יכולתי לעצור את הרצון שלי להתמסר אליו, לא יכולתי לעמוד בפניו, לכן כל דקה לידו הפכה קשה יותר, חנוקה יותר, הידיעה שיום אחד כבר לא אוכל להיות איתו הידהדה בראשי לא משנה כמה מילים טובות אמר לי, כי שום דבר לא יכל הבטיח לי שהוא דבר אמת, שוב דבר לא יכל להבטיח לי שהוא יהיה שלי לעד, גם לא הוא בעצמו.

 "מה קורה איתך?" הוא שואל כאילו באמת רצה לדעת, כאילו באמת דאג לי, אבל במצב המבולבל שהייתי בו כבר לא ידעתי להבחין מה אמת ומה שקר, מתי מתכוון למילותיו ומתי הוא מרמה אותי, אך ידעתי שלעולם לא שיקר לי, גם אם האמת הייתה קשה מידי, וזה נתן לי סיבה קטנה ובודדה לתת לו את האמון שלי בתוך כל הסערה הזו. משכתי באפי וניגבתי מעיניי מספר דמעות אחרונות שנפלו על עורי, לחיי עדיין אדומות מעט וגופי גם הוא רועד, הפסקת האש שקיבל לא כל כך עזרה לו מאחר שהמשך המלחמה הצפויה והקרבה לבוא הופיעה באופק הקרוב. אני מחליט לא לענות לשאלתו, ממשיך להביט בו כאילו ניסיתי שיוכל לקרוא את מחשבותיי לבד, רק שלא אצטרך להוציא את המילים הארורות האלו מבין שפתיי, רק שלא אצטרך להשפיל את עצמי מולו. גבותיו מתכווצות בבילבול והוא גם הוא נשאר בשקט, סוקר את פניי אחר תשובות, גופו נשען קדימה על השולחן כשידיו שלובות עליו וחלקה העליון של החליפה שלו עזב את גופו ונמצא כבר סביבי. הדקות עברו ושנינו נשארו ככה, אני כבר משפיל את עיניי בחזרה אל הצלחת ועוזב את המזלג שפגע בה בקול מתכתי חד.חד כמו הכאב שלי שאוכל אותי כל פעם שאני חושב על זה, חד כמו הסכין שמקלפת על פעם עוד שכבה מליבי עד שתשאיר אותו חשוף לגמרי, פגוע, נתון לידיו של כל מי שירצה להניח אותן עליו. ידי עלתה אל עורפי, מגרדת אותו במבוכה ותסכול, מעולם לא ידעתי איך להתנהג במצבים כאלו, בטח באחד כזה שהיה הקשה מכולם. הרחמים העצמיים עמדו לאכול אותי כל רגע, רציתי לבכות, רציתי לבכות על כל מה שאני צריך לעבור, על כל מה שעברתי, כי ידעתי שזה לא מגיע לי, ידעתי שלא עשיתי דבר שמצדיק את הכאב שמרעיל את גופי.