את שייכת לי

☆פרק 36☆

"ראיין תפסיק לשקר" אמרה סופיה והוא נאנח בכעס "אתה מוכן ללכת אני לא מכירה אותך" אמרתי דיי עצבנית שזה כבר פעם שנייה להיום רק עם בן אדם אחר. בלי לאמר דבר הוא ייצא מחדר בית החולים ונישרתי רק אם אמא וסופיה.
"אמא מתי נחזור הביתה?" שאלתי "אני כבר לא רוצה להיות פה" הוספתי "עכשיו" אמרה ובידיוק אותו בחור  שראיתי שרק היתעוררתי שאם אני לא טועה שמו בריאן ניכנס בריצה לחדר "יאללה זהו את יכולה לצאת" אמר ואני לא הבנתי דבר "אמא מה הוא רוצה מימני?!?" שאלתי לא מבינה "את גרה איתו" אמרה ואני קיבלתי שוק.
"מה גרה איתו?!? אני ביכלל לא מכירה אותו" אמרתי בכעס לאמא שלי והיא רק השפילה את ראשה "אמא זה נכון?!?" שאלתי והיא הינהנה אם ראשה "סופיה?!?" שאלתי וגם היא הינהנה "אני יסביר לך הכל בהיזדמנות" אמרה סופיה "יאללה בואי הולכים" אמר בריאן והושיט לי את ידו לעזרה כדי לקום ממנה אך לא נעזרתי בה וקמתי בעצמי "אוקיי" אמר והחזיר את ידו בחזרה בעצבנות.
אני לא מבינה דבר מהחיים שלי עד עכשיו גרתי עם אמא שלי והכל היה טוב מה קרה פיתאום אני צריכה לגור עם בן אדם זר לגמרי שאפילו הוא אומר לי שהוא חבר שלי?!?
אני עומדת לעצבן אותו כל כך עד שימאס לו מימני והוא ישלח אותי בחזרה הביתה.
אבל עוד דבר עיצבן אותי למה אמא שלי לא אומרת כלום על זה?!?
הייתי דיי עצבנית על אמא שלי היא אמורה להסביר לי מה קורה כאן לפחות את זה למה אני לא מבינה דבר.
סופיה הגישה לי בגדים ואני ניכנסתי לשירותים ולאחר כמה דקות יצאתי כבר מוכנה לא היתייחסתי לאף אחד ופתחתי את הדלת בחוזקה לפתע כאב ראש תקף אותי והרגשתי שאני נופלת אך במהרה ידיים חזקות תפסו אותי "היי מה יש לך?!?" שאל בריאן בדאגה והרים אותי על ידיו כמו כלה ולי לא היה מספיק כח להיתנגד אליו ולהגיד לו לשחרר אותי כי ראשי היסתחרר ולא יכולתי לעמוד על הרגליים. לפתע ריח מוכר פגש את אפי. ריח שעשה לי טוב. הריח שלו. אבל אני לא מכירה אותו ביכלל זה לא יכול להיות שהרחתי את זה מתישהוא. הוא ניפרד מאימי ומסופיה מה שהוציא אותי מהמחשבות על ריחו הטוב.הן היו ניראות מודאגות ביגלל מה שקרה עכשיו ורצו לישאול משהט אבל אז הוא כבר יצאה ביחד איתי מהחדר.

הוא הכניס אותי למכונית מפוארת ביותר ומוכרת אני חייבת לציין.
וסגר את דלתי ואז הלך הוא להיתיישב במושב הנהג והחל בנסיעה וכך כל הנסיעה עברה שקטה עד שעצר.
"אוו" הוצאתי מפי לאחר שראיתי את גודל הבית שלו יותר נכון אחוזה. "את לא זוכרת כלום?!?" שאל שוב "אני זוכרת הכל" אמרתי לא מבינה דבר ממה שהוא מדבר למה שאני לא יזכור משהו?!?
ולפתע חיוך עלה על פניו "אבל מי אתה לעזעזל?!?" שאלתי וחיוכו נימחק מפניו
"חבר שלך אמרתי לך כבר" אמר נאנח בעצבנות ופתח את דלת האחוזה וניכנסנו שנינו לתוחה. מילותיו עיצבנו אותי אז יצאתי עליו "איזה חבר תגיד אתה דפוק או מה?!?" שאלתי צועקת ועצבנית "על תרימי את הקול שלך עליי" אמר עצבני "למה מה תעשה לי?!?" שאלתי מיתגרה בו והוא החל להיתקרב אליי הוא תפס במותניי ודחף אותי לקיר בחוזקה "אחח" יצאה אנחת כעב מפי והוא חייך במהירות וקירב את פיו לאוזניי "אני יעשה לך דברים שאת תוציאי אנחות כאלה ותיצעקי את השם שלי כל כך חזק עד שיכאב לך הגרון מליצעוק אם תמשיכי להרים עליי את הקול שלך" איים וישר לאחר מיכן היתרחק מימני ולי ניהיה צמרמורת מדיבורו המלוכלך אבל וזה כל כך עשה לי את זה.
מה קורה לי?!? אני אפילו לא מכירה אותוו.
"עכשיו בואי" ציווה והחל לעלות במדרגות ולי לא היה ברירה אלה לעלות אחריו במהירות " כאן את יושנת ביחד איתי זה החדר שלנו" אמר כשפתח דלת של חדר גדול. מאוד גדול. "אני רוצה לישון לבד" אמרתי מחליטה  אני ממש לא הולכת לישון עם מישהו שאני לא מכירה.למרות שהוא ניראה ממש טוב.
"לא שאלתי מה את רוצה את תעשי מה שאני יגיד לך" אמר מיתחכם ובא לצאת אך עצרתי אותו "אני רוצה לישון לבד" צעקתי וראיתי שהוא מיתעצבן  והיסתובב "אתה לא מביןן?!?" צעקתי שלא ענה וראיתי שהוא מחזיק את עצמו לא ליצעוק עליי עצביו ניראו בורידים שבלטו לו בידיים ובפרצוף.
"תסתמי את הפה שלך" צעק והתחיל להיתקרב אליי אך אני ישר רצתי וניכנסתי לעוד חדר שהיה שם רק שהחדר הזה היה מלא בגדים מסודרים יפה ויקרים.
לפתע עלה בראשי רעיון הוא ניכנס לחדר ארונות ואני התחלתי ליזרוק בגדים מהארון שלו על הריצפה ולבלגן לו הכל "אני רוצה לישון לבד" צעקתי שוב "תירגעי כבר מה יש לך" צעק מיתקרב אליי מסובב אותי ותופס בשניי ידיי מאחורי גבי ואת ראשו הוא קבר בצווארי כרגע כל גופי היה מופנה לכיוון הארונות בגדים וגופו היה צמוד לשלי מאחוריי.
לא משנה כמה היתנגדתי וצעקתי הוא לא עזב את ידיי.
"תפסיקי לשחק את עצמך ילדה מפונקת וגחמנית את תישני איתי וזהו" לחש לי באוזן ואז נשך את תנוך אוזניי נשיכה עדינה והמשיך בכך שהחל לנשק את צווארי.
אוו ההרגשה הייתה כה מוכרת כל גופי היצטמרר ממגע שפתיו.לעזעזל למה כל דבר שקשור אליו כל כך מוכר לי?!?
ואני במקום לעדוף אותו הפנתי לו מקום בצווארי.
ידיו שיחררו את ידיי שהיו כואבות ופיתאום הרגשתי הקלה. ידיו עברו למותניי מסובבת אותי לכיוון פניו "על תיגרמי לי להיות איתך אגרסבי" אמר מעביר יד אחת ללחי שלי ומלטף אותה ואז העביר כמה קצוות שיער שלי למאחורי אוזניי.
עינייו פגשו את עיניי.עייניו הירוקות והיפות שהרבו לי שלווה בין רגע. דיי מה קורה לי?!?
הלב שלי פועם על מאתיים הרבה רגשות צצים בליבי ולפתע תמונות צצות בראשי שבו שנינו מיתנשקים באגרסיביות. מה לעזעזל קורה לי?!?" מתי זה קרה?!?
"אני מכירה אותך?!?" שאלתי "ברור את חברה שלי" אמר "אז למה אני לא זוכרת אותך?!? מה הולך פה?!? למה יש לי תמונות שלנו מיתנשקים בראש שלי?!?" שאלתי לא מבינה דבר "נו תדבר" צעקתי שלא ענה דבר "את שכחת את הזיכרון שלך של כל השנה ביגלל זה היית בבית חולים" אמר בבת אחת ועכשיו הכל היה ברור לי "הרופא אמר שיכול להיות שתיזכרי בדברים לאט לאט ויכול להיות שגם לא תיזכרי ביכלל אבל עם עכשיו ניזכרת במשהו זה טוב" אמר ואני היסתכלתי עליו מופתעת "אני יכול לעזור לך להיזכר בנו" אמר שעינייו לא עוזבות את עיניי ואני היסתכלתי עליו בפרצוף לא מובן איך הוא יוכל להחזיר לי את הזיכרון עלינו?!?
ובלי התראה מוקדמת הוא פשוט רכן לשפתיי והחל לנשק אותי באגרסיביות.
לשונו חדרה לפי והחלה לחקור בו כל מקום ומקום ידייו החלו לעבור בכל גופי ואם כמה שההרגשה הייתה מוכרת שום דבר לא צץ.שום זיכרון.
לאחר כמה דקות עצרנו מחוסר אוויר והוא הביט בי "נו ניזכרת במשהו?!?" שאל ואני עשיתי לא עם ראשי "כלום" הוספתי ופניו היו ניראות פגועות הוא היסתובב ויצא מהחדר.

זה הפרק של היום מקווה שאהבתן♡♡
על תישכחו להצביע ולהגיב אני מאוד אשמח לדעת את הדעה שלכן,אוהבת אתכם♡♡♡