את שייכת לי

☆פרק 52☆

"תכנסי" צעק עליי בריאן שהתנגדתי להיכנס למחסן שבקומה התחתונה של האחוזה שלו ,אך הוא יותר חזק ממני ומצליח להעיף אותי לתוך החדר החשוך והקר ומפיל אותי על הריצפה "את תשלמי על מה שעשית לי" אמר באיום ותרק את הדלת בחוזקה.
כל כך רציתי ליקרוא לו וליצעוק לו שהכל שקר ושהוא כן הטעם שלי ויש לי רגשות אליו שהם כל כך עזים ושאני בחיים לא שכחתי אותו ושבחיים לא הייתי עושה לו דבר כזה באמת, שהכל בגלל שהכריחו אותי לעשות את זה ואיימו עליי אבל אני לא יכולה, יהרגו את אמא שלי.
הרגשתי איך גופי חלש מהחניקה שלו לפני כמה דקות בחיים לא חשבתי שהוא מסוגל להגיע לכזאת רמת עצבנות.
עד שהוא לא היסתכל לי בעיניים וראה את הכאב שלי הוא לא שיחרר אותי הרגשתי כאילו אני הולכת למות.
שכבתי על הריצפה שהייתה כולה מאובקת וסדוקה הרגשתי כמו אסירה בבית סוהר כל הפרצוף שלי היה בדמעות יבשות וחדשות שערי היה מבולגן והמסקרה ששמתי לי קודם היתה מרוחה על פניי. הרגשתי כל כך רע שפשוט עצמתי את עיניי וניכנסתי לשינה עמוקה.

עבר כבר יום וחצי בו אני במחסן הזה בלי אוכל הביאו לי רק רבע כוס מים היום בבוקר וזהו.
אני מרגישה שראשי מיסתחרר ובטני צועקת לי שהיא רעבה.
לא ידעתי מה לעשות למי ליקרוא הדבר היחיד שרציתי זה שבריאן יבוא אליי ויגיד לי שהכל בסדר שיגיד לי שהוא יודע שהכל היה שקר.

אני שכובה על הריצפה שכל בגדיי מלוכלכים ואני מריחה רע.
לפתע ניכנס טיפת אור לחדר הרמתי את פניי וראיתי את הדלת שניפתתחה וממנה ניכנס בריאן לחדר הוא הביט בי וניראה לפי הבעת פניו שקשה לו ליראות אותי ככה "בריאן" אמרתי בקול חלש שעיניי חצי פקוחות חצי עצומות "תסתמי את הפה שלך חתיכת כלבה" צעק עליי קמתי בקושי רב לישיבה מהריצפה והיסתכלתי על בריאן "בריאן אני מרגישה רע בבקשה תתן לי ללכת" אמרתי שדמעות יורדות מעיניי והוא גיכח לי בפרצוף "את ממש חושבת שאת תילכי" אמר ממשיך ליצחוק "אמילי את תיסבלי בידיוק כמו שאני סבלתי ממך מבינה?!?" צעק בשאלה וכעס "בריאן אני לא יכולה אני מרגישה שאני עומדת למות" אמרתי לו בקולי החלש מצפה שיבין וירחם עליי.
פי היה יבש והיה צמא למים.
"לא איכפת לי אם תמותי" אמר וייצא מהחדר.
הרגשתי איך ליבי נדקר אלף פעמיים על ידי סכינים חדות. המילים שלו כל כך כואבות.

כבר שעת ערב לפי מה שאני חושבת.
אפילו חלון אין בחדר הזה גופי חלש הרבה יותר ממיקודם יומיים שלמים בלי אוכל, אני שכובה על הריצפה בלי יכולת לזוז ועוצמת את עיניי מרגישה את כל הכאב שבי.

"אמילי קומי עכשיו" נישמע צעקה בחדר פקחתי את עיניי בבהלה מגלה את פניו של בריאן קרובות אליי ומיתרחקות במהירות "קומי" צעק שוב, ניסיתי לקום אך לא הצלחתי "אני לא יכולה" אמרתי בקול שקט וחלש "אמרתי שקומי אז תקומי" צעק שוב בחוזקה רבה "אני לא יכולה" אמתי בכאב "לא איכפת לי" אמר תופס בידיי ומושך אותי בחוזקה מעלה הרגשתי איך שניי ידיי כמעט ניתלשות מהמקום "אייה" צעקתי בכאב עוצמת את עיניי סובלת מבפנים מרגישה איך הדמעות ניבנות בי כל פעם מחדש "שקט כבר תפסיקי להיתבכיין שקרנית" אמר סותם לי את הפה אם ידו החזקה "דיי בריאן" אמרתי בכאב.
"תלכי יותר מהר" צעק לי כאשר משך אותי מחוץ לדלת המחסן עיניי הסתנוורו מהאור שלא ראיתי כבר כמה ימים הבטן שלי צרחה מרעב ועיניי שרפו מבכי הרגשתי איך גופי מיתפרק אט אט.
"נו כבר" צעק עליי שוב פעם ולמרות שניסיתי לא הצלחתי "כואב לי" אמרתי בקולי החלש ובכאב רב "אז אני יעזור לך" אמר וכאשר היה מאחוריי הוא השליך את ידייו קדימה לגבי ודחף אותי כדי שהעיץ את הליכתי.
הוא דחף אותי כל כך חזק שאיבדתי את שיווי מישקלי מהחולשה נפלתי בחוזקה על הריצפה הקרה וראשי פגש גם הוא בריצפה בחוזקה, הרגשתי כאב חזק מראשי עיניי נעצמו והדבר האחרון ששמעתי זה את קריאותיו של בריאן בשמי ואת ההרגשה של הדם שיוצא מראשי ללא הפסקה.