"תרד מימני" צעקתי עליו מושכת מהר את השמיכה שלידיי ומכסה בה את גופי צופה בו מיתלבש בחזרה "מה לעזעזל אתה חושב שאתה עושה פה?!?" צעקתי עליו מוציאה את את כל הכעס שאגרתי במשך כל השנים "מחזיר את מה ששייך לי" אמר מיתקרב אליי יותר ורק עכשיו יכולתי להבחין שהוא ישתנה ממש ניהיה יותר חתיך וגברי ממה שהיה.
"תגיד איפה אתה חיי?!?" צעקתי עליו "אתה ירית באח שלך רק ביגלל ששכבתי איתו הוא עוד שנייה לא מת ביגללך אתה יודע מה הוא עבר?!?" צעקתי שואלת אותו והוא שתק והיה ניראה מופתע "לא כי אתה יודע למה?!? כי אתה זה שברחת" אמרתי והיצבתי עליו "אתה זה שפחדת להתמודד אם מה שעשית ואתה יודע מה?!? אתה חרא של בן אדם" המשכתי לצעוק "סיימת?!?" שאל עצבני ואני היסתכלתי עליו בפרצוף לא מובן "על מה אתה עצבני?!?" שאלתי כועסת אני זאת שצריכה להיות עצבנית לא הוא "את ביכלל לא יודעת מה היה שם"
צעק עליי "אתה ירית בו" אמרתי בהחלטיות "זה פאקינג לא נכון" צעק "אז מה כן נכון?!?" שאלתי עצבנית וכועסת מחכה שייתן לי הסברים. לי ולראיין לא ייצא לדבר על מה שקרה שם ביכלל כל הזמן שרציתי לדבר איתו הוא העביר נושא. "אני לא מאמין שראיין לא סיפר לך כלום" אמר "מה הוא היה צריך לספר?!?" צעקתי שוב בשאלה לא מבינה דבר "אחרי שיצאתי עצבני מהבית קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה עניתי לשיחה ואז מישהו אמר לי שהוא תפס את ראיין ואם אני לא יבוא עכשיו לבית שלו ויביא לו כמות כסף מסויים הוא יהרוג את ראיין. אם כמה שהייתי עצבני נסעתי לבית שלו בכל זאת זה אח שלי" אמר "נכנסתי לבית שלו וחיפשתי את ראיין הוא לא היה בקומה הראשונה אז עליתי לקומה השנייה של הבית ופתחתי את החדר שלו ושם ראיין היה שמאחוריו עמד פבלו הוא הצמיד לו אקדח לראש. פבלו אמר שנירד לסלון ונסדר את העיניין של הכסף. ירדנו וסידרנו הכל והבאתי לו את הכסף שביקש.
פבלו הוא אויב של המישפחה שלי תמיד היו בין המשפחות שלנו ריבים ואייומים.
ואז ביגלל שאמרתי משהו על חברה שלו וזה עיצבן אותו הוא בא לירות בי אבל ישר זזתי לצד וזה פגע בראיין והוא זרק את האקדח על הריצפה ופשוט ברח משם"
אמר בריאן ואני הייתי בשוק.
למה ראיין לא סיפר לי כלום?!?
עד עכשיו חשבתי שזה בריאן אשם והוא ביכלל לא עשה את זה.
"אז למה ברחת?!?" שאלתי סקרנית "כי היו לי רגשיי אשם ביגללי ירו בו למרות כל הכעס שלי אליו על מה שהוא עשה לך לא יכולתי להישאר אז פשוט ברחתי" אמר "בריאן אני לא יודעת מה.. להגיד" אמרתי עדיין יושבת באותה תנוחה על המיטה עם השמיכה עליי שהיא מכסה את גופי "על תגידי כלום פשוט תחזריי אליי וזהו" אמר בפשטות
"אני רוצה להיתלבש תצא" אמרתי מעבירה נושא והוא ייצא מהחדר עצבני בלי לאמר דבר היתלבשתי במהירות ויצאתי מהחדר "איפה ראיין?!?" שאלתי שיצאתי לכיוון הסלון רואה שבריאן יושב על הספא "בעבודה" אמר "אז איך שלחת את ההודעות מהטלפון שלו?!?" שאלתי "לא כזה קשה ליפרוץ" אמר בחיוך ואני גילגלתי את עיניי "למה עשית את זה?!?" שאלתי "את מה?!?" שאל עושה את עצמו לא מבין למה אני מיתכוונת "נו בריאן אני יודעת שהבנת" אמרתי בכעס "אני מאורסת לראיין ואני עומדת להיתחתן איתו למה עשית את זה?!?" צעקתי "את חושבת שזה באמת מעניין אותי" לפתע צעק וקם מספא מעצבנות "שנינו יודעים טוב מאוד כמה חיכינו לזה" אמר "ממש לא" אמרתי מיתנגדת למה שלצערי היה נכון.
"נו אמילי בואי, תפסיקי לשקר אהבה לא חולפת ביום" אמר "זהו שלא עבר יום עבר פאקינג שנה וחצי" אמרתי "טוב אז את רוצה להגיד לי שאת כבר לא מרגישה כלום?!?" שאל "בריאן אני היתגברתי עלייך ממיזמן" עוד שקר חשבתי לעצמי "אני אם ראיין ואני אוהבת אותו ואנחנו עומדים להיתחתן אתה זה שצריך להיתקדם" אמרתי עם כמה שזה כואב הוא היתקרב אליי ולחש לי באוזן "אף פעם" ויצא מדלת הבית.
אז מה אתן חושבות על בריאן וראיין עכשיו?!?
אני יודעת שהפרק קצר אבל בכל זאת מקווה שאהבתן.
מחר יעלה עוד פרק♡♡
YOU ARE READING
את שייכת לי
Romance-סיפור גמור- "די תעזוב אותי" צעקתי וניסיתי להוציא את ידי מאחיזתו ללא הצלחה "לאן את רוצה ללכת?" שאל "רחוק מימך" אמרתי והתחילו ליזלוג לי דמעות מהכאב שהרגשתי בידי מאחיזתו "את בחיים לא תצליחי להיות רחוקה ממני כי את שייכת לי" ענה ועזב את החדר בטריקת דלת...
