(הסיפור שוכתב עד לפה בינתיים)
נכנסתי למשרד של בריאן שהיה ריק ומשם ישר נכנסתי למשרדי.
עיניי עדיין היו קצת אדמדמות ונפוחות בגלל שבכיתי כל הלילה, ואפילו בבוקר ירדו לי כמה דמעות אבל ישר מחיתי אותם.
זה כל כך קשה לדעת שנפרדת מבן אדם שאתה אוהב, ומה עוד שהכל בגללך. הכל קרה בגללי, בגלל שלא יכולתי לשלוט על עצמי שבריאן היה בסביבה, לא הרחקתי אותו מספיק כשהוא התקרב.
וזה הטעות שלי רק בגלל זה עדיין יש לי רגשות אליו, אם הייתי עוצרת את זה כבר מהתחלה אולי הרגשות שיש לי היו נעלמים, אבל זהו.
אחורה כבר אי אפשר לחזור ואני יצטרך לאכול את הדייסה שבישלתי לעצמי.
התיישבתי בכיסא של משרדי מדליקה את המחשב ומתחילה לסדר את לוח הפגישות של בריאן ומיד לאחר מיכן שולחת כמה הודעות שהייתי צריכה לשלוח לכמה אנשים, על עסקות שבריאן רצה לסגור איתם.
השעה 13:30, זו שעת ההפסקה שלי.
יצאתי ממשרדי הקטן רואה את בריאן יושב על כיסאו מקליד דברים במחשב החלטתי לא להתייחס אליו ולצאת.
כנראה שהוא גם לא שם לב שיצאתי כי הוא אפילו לא הרים את ראשו.
חזרתי אחרי רבע שעה מנסה לפתוח את דלת משרדו של בריאן אך היא לא נפתחה דפקתי בדלת כמה פעמיים, אך שום דבר.
היא נעולה שמעתי רעשים מבפנים אז המשכתי ידפוק "נו בריאן, תיפתח"
צעקתי אחרי כמה דקות שאני דופקת על הדלת "אמילי תחזרי עוד חצי שעה" צעק. "מה חצי שעה ממש לא, בריאן תפתחח כבררר את הדלתת" צעקתי מושכת את מילותיי אך לפתע נפתחה הדלת בחוזקה ובריאן יצא מימנה שכמה כפתורים מחולצתו פתוחים וחגורת מכנסו פתוחה מתנשף ועצבני ורק עכשיו הבנתי מה עשה ביפנים.
הוא תפס בזרועי בחוזקה "תקשיבי לי חתיכת מפונקת אחת את לא מבינה מה זה עוד חצי שעה?, שכחת מי הבוס שלך?" שאל עצבני "תעזוב אותי מה יש לך חתיכת מפגר?" צעקתי מנסה למשוך את ידיי בחזרה אליי.
"תיסתמי את הפה שלך כבר ותפסיקי להרים עליי את הקול שלך, כלבה" אמר מחזק את אחיזתו בי.
נקודת מבט בריאן:
באתי לעבודה עם כאבי ראש נוראיים, כולי עצבים, מלא בזעם כלפיי כל העולם ואשתו.
עצבן אותי הידיעה שיוליה נפרדה מימני בגלל המחלה המזדיינת הזאת, מה היא לא יכלה לדבר איתי?
הבן אדם שהכי הייתי זקוק לו באותם רגעים פשוט נטש אותי.
לעזאזל, למרות שזה היה ליפני חמש שנים, פאקינג חמש שנים בהם ראיין הסתיר מימני את זה אחח כמה אני שונא אותו על זה, איך הוא יכל לשקר לי בפרצוף במשך כל הזמן הזה?
זהו אני גמרתי עם כל אהבות האלה, דיי נישבר לי הזין כבר מכל זה, אני לא יכול יותר, זהו גם עם אמילי.
אמילי סתם מושכת אותי שם דבר מעבר אני חייב לשכוח מימנה, ולהפסיק לדאוג לה, לא משנה באיזה דרך זה יהיה גם אם יכאב לה.
ישבתי במשרד מסדר כמה דברים במחשב שמעתי את דלת משרדה של אמילי נפתחת ופשוט החלטתי להתעלם מימנה, למרות שאני כל כך רוצה ליראות אותה איך היא התלבשה היום, וכמה יפה היא.
היא יצא מדלת משרדי, וידי ישר לקחה את הטלפון באוטומטיות רבה, התקשרתי לרונית שעובדת פה.
אני חייב זיון טוב ככה לשכוח מכל החרא שבחיים שלי, למה אם אני לא יקבל אותו, אני ירצח מישהו מרוב כל העצבים שנאגרים בי.
לאחר כמה דקות נשמעו דפיקות בדלת "תכנסי" הוראתי.
רונית נכנסה שהיא לבושה בחולצה מכופתרת לבנה שהכפתורים למעלה פתוחים לה כך שחזה בולט,ממש בולט.
היא נעלה את הדלת במנעול והתקדמה לכיווני.
חצאית מיני שחורה היתרה את פלג גופה התחתון, קמתי במהירות מהכיסא בו ישבתי, מנשק אותה באגרסיביות וקורע מימנה את חולצתה,
ממשיך לנשק אותה ובא להוריד את חזייתה ובדיוק אז נשמעו דפיקות בדלת, וככה כמה דקות שאני מנסה להתעלם בכעס.
"נו בריאן תיפתח" צעקה אמילי מבחוץ "אמילי תחזרי עוד חצי שעה" צעקתי חסר כוחות אליה ולהתנהגות המעצבנת שלה
"מה חצי שעה ממש לא, בריאן תפתחח כבררר את הדלתת" צעקה שוב מושכת את מילותיה, כוסעמק איתה, אני שונא שלא מקשיבים לי.
"חכי רגע" מלמלתי לרונית ויצאתי מהמשרד שבחולצתי פתוחים כמה כפתורים וחגורת המכנס שלי משוחררת.
תפסתי עם ידי את זרועה של אמילי "תקשיבי לי מפונקת אחת, את לא מבינה מה זה עוד חצי שעה? שכחת מי הבוס שלך?"
שאלתי עצבני "תעזוב אותי, מה יש לך חתיכת מפגר" צעקה מנסה למשוך את ידיה מאחיזתי בה.
"תסתמי את הפה שלך כבר, ותפסיקי להרים עליי את הקול שלך, כלבה" צעקתי עליה מחזק את אחיזתי, היא כל כך מעצבנת אותי עכשיו אני שונא שמפריעים לי באמצע מה שאני עושה והיא אפילו לא מקשיבה לי.
"אני הבוס שלך וכשאני אומר לך דברים את צריכה להקשיב לי כי את יודעת מה יקרה לך אם לא?"
חצי אמרתי חצי שאלתי, בנימה מאיימת והיא כיווצה את פנייה מכאב.
"תעני לי" ציוויתי שוב והיא הנהנה בכאב, שחררתי את יידה בזריקה אחת מעיף אותה ונכנסתי חזרה למשרדי ממשיך במעשיי.
אני שונא שלא מכבדים אותי, ש ו נ א.
ואם אני יצטרך להכאיב לה בשביל שתכבד אותי אני יעשה את זה.
YOU ARE READING
את שייכת לי
Roman d'amour-סיפור גמור- "די תעזוב אותי" צעקתי וניסיתי להוציא את ידי מאחיזתו ללא הצלחה "לאן את רוצה ללכת?" שאל "רחוק מימך" אמרתי והתחילו ליזלוג לי דמעות מהכאב שהרגשתי בידי מאחיזתו "את בחיים לא תצליחי להיות רחוקה ממני כי את שייכת לי" ענה ועזב את החדר בטריקת דלת...
