את שייכת לי

☆פרק 56☆

נקודת מבט בריאן:
אני עומד ליד פתח הדלת של ביתו של ראיין ואמילי אני לא יגיד שאני לא לחוץ כי אני כן ובעיקר מפחד מהתגובה של אמילי שהיא תיראה אותי.
אני דופק על הדלת פעם אחת אין תגובה פעם שניה אין תגובה שמתי את ידי על הידית ופתחתי את הדלת הבית היה ריק ושקט מאיש, ניכנסתי לבית וסגרתי את הדלת אחריי "אמילי" קראתי בקול, הבית לא גדול מידי כך שהיה ניתן לישמוע אותי אך שום תשובה לא באה לקריאתי בשמה.
"אמילי" קראתי פעם שנייה בקול יותר ודאגה.
איפה היא לעזעזל?!?
עליתי במדרגות לכיוון הקומה השנייה בה נימצאים החדרים לפתע נישמע יבבות כאב וישר זהיתי את הקול אמילי.
רצתי מהר לכיוון הדלת שממנה הצעקות שלה הגיעו פתחתי את הדלת בזריזות וראיתי את אמילי שוכבת על הריצפה שהיא מחזיקה בבטנה הגדולה ובוכה בכאב "איי" צעקה בבכי וכאב "אמילי" אמרתי רץ לכיוונה "מה קרה לך?!?" שאלתי בדאגה לא יודע מה לעשות איך לעזור לה.
" נפלתי על הבטן, כואב לי" אמרה בכאב שהיא לא מפסיקה ליבכות "היי הכל בסדר" אמרתי ישר הכנסתי את ידיי למאחוריי גופה והרמתי אותה
לזרועותיי ירדתי במהירות במדרגות וניזהר מאוד לא ליפול.
יצאתי מהבית בזריזות שהיא בזרועותיי והכנסתי אותה לתוך האוטו שלי שהיה מול הבית, מזל שלא שמתי אותו רחוק חשבתי לעצמי.
ניכנסתי ישר אחריה והתחלתי ליסוע במהירות עובר גם באור אדום לא איכפת לי "בריאן אני לא יכולה" צעקה בכאב "אמילי תחזיקי מעמד עוד קצת אנחנו מגיעים, אני איתך" אמרתי והגברתי את מהירות הרכב, הושטתי יד אחת לידה והחזקתי אותה "לוחץ לי למטה" אמרה והחזיקה חזק יותר את ידיי והרגשתי פיתאום לחוץ כמוהה, מקווה שלא קרה דבר לילד שיש לה בבטן "אמילי תנשמי עמוק את יכולה" אמרתי לה מנסה להרגיע אותה ובדרך גם אותי.
היא החלה לינשום עמוק ולהוציא מהפה את האוויר "עוד הפעם לינשום ולינשוף" אמרתי וכך היא עשתה כמה פעמיים "זהו הגענו" אמרתי פתחתי במהירות את הדלת שלי ורצתי לכיוונה מחזיק אותה שוב כמו קודם תורק את דלתה ונועל את הרכב.
"בריאן כואב לי אני לא יכולה" אמרה שהיא עוצמת את עינייה בחוזקה ובוכה מכאבים "אמילי זהו אנחנו פה" אמרתי כדי להרגיעה אותה.
רצתי מהר למחלקת יולדות וישר הגיעו הרופאים והרופאות אם המיטת עגלה(של הבתי חולים) שראו את המצב הנחתי אותה על המיטה הזאת והרופאים החלו להסיע מהר את המיטה לכיוון חדר בתוך המחלקה רצתי מהר איתם וכל הדרך החזקתי לה ביד וניסיתי להרגיע אותה ובדרך הסברתי גם לרופאים מה קרה לה "אתה צריך לצאת" אמרה הרופאה שניכנסנו לחדר "לא אני נישאר" אמרתי בהחלטיות לא מיתכוון להשאיר אותה לבד "אתה חייב לתת לנו לטפל בה זה רק יזיק לה שיש הרבה אנשים בחדר, זה ילחיץ אותה" אמרה, העברתי את מבטי לאמילי שכבר הפסיקה ליבכות ביגלל החומר שהזריקו לה ביד שמפחית את הכאב שבבטנה, היא הינהנה עם ראשה כיביכול ניסתה להגיד 'אתה יכול לצאת הכל יהיה טוב'
הינהנתי אם ראשי לאותה רופאה וקירבתי את פי לאוזנה של אמילי "אני איתך, הכל טוב, את חזקה" לחשתי ונשקתי למצחה, יצאתי באי רצון מהחדר היתיישבתי על אחד הכיסאות שהיו מחוץ לחדר לחוץ בישבילה והתחלתי לחשוב אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם לא הייתי בא היא הייתה נישארת שם באותו מצב בלי אף אחד שיעזור לה.
כאב מגיח לליבי שאני חושב על זה וראשי החל לעלות את הרגע בו דחפתי אותה והיא נפלה את הרגעים בהם השארתי אותה בלי אוכל ומים כמה ימים עד כמה דפוק יכולתי להיות?!? רציתי להרוג את עצמי על זה, לידקור את עצמי שלוש מאות פעמיים ברצף, רציתי להרגיש את כל הכאב שהיא חוותה ביגללי במקומה.

אחרי חצי שעה הרופאה ממיקודם יוצאת מהחדר בה אמילי נימצאת ומיתקרבת אליי קמתי במהירות מהכיסא מחכה לישמוע עם הכל בסדר אם אמילי והתינוק שיש לה בבטן "אתה האבא?!?" שאלה וכאב פילח את ליבי שחשבתי על זה "כן" שיקרתי ובלעתי את רוקי בכאב הייתי מת שזה יהיה התינוק שלי "אני מיצטערת להגיד לך שהיא איבדה את התינוקת" אמרה בצער ופערתי את פי בהלם מדבריה ומגלה שהיה לאמילי בת "אני מיצטערת" אמרה ובעלתי את רוקי פעם שניה "היא יודעת?!?" שאלתי את הרופאה "לא, לא סיפרנו לה ניראלי עדיף שאתה תספר לה את זה" אמרה היסתובבה והלכה.
איך אני אמור לספר לה שהיא איבדה את התינוקת שלה?!?

אז זה הפרק של היום מקווה שאהבתן♡
על תישכחו להגיב ולהצביע♡♡♡