"אבא עוד מעט קמרון בא, אל תביא לו להרגיש לא נעים" אמרה אלנה "אלנה את כולה בת 16 תפסיקי להתנהג כאילו את גדולה, אני בכלל אמרתי לך שאסור לך חבר עד גיל 20" אמרתי ברצינות רבה.
"אבא תפסיק כבר גדלתי אני לא אותה ילדה קטנה ואני יכולה חבר מתי שבא לי למה שאני יחכה עד גיל 20, כאילו שאתה ואמא חיכיתם עד גיל 20" אמרה לי בחוצפנות רבה וייצאה מהסלון לכיוון המדרגות ועלתה לחדרה.
אז כן עבר 16 שנים קשים מאז שאמילי נפטרה.
אחרי שסיפרו לי שהיא מתה אני הייתי 5 שנים בדיכאון אני הייתי סגור בתוך עצמי, בקושי הייתי אוכל או שותה לא הייתי יוצא לשום מקום עד שהתעוררתי על החיים שלי, והתחלתי להבין שיש לי בת, שאני מפספס את כל הילדות שלה בגלל הדיכאון שלי.
התחלתי לקחת את עצמי בידיים והתחלתי לטפל בה יותר ולהשקיע, יצאתי מהדיכאון ואז שהיא קצת יותר גדלה סיפרתי לה את כל מה שקרה ביני לבין אמא שלה וכיצד היא ניפטרה.
כל יום בשנה באזכרה שלה אני ואלנה נסענו לבית קברות והיינו יושבים שם, שנינו בוכים וצוחקים יחדיו מספרים לה כל מה שקורה ועובר, וכך כל יום בשנה הכאב חוזר כאילו הוא עדיין טרי.
התקופה של החינוך והגידול של אלנה היה ממש קשה בתור גבר שצריך לטפל בילדה שכבר הפכה לאישה זה נורא קשה, להיות גם דמות האמא וגם דמות האבא במשפחה, כי יש דברים שרק אמא תוכל להבין ולדבר איתה.
"קמרון" צעקה אלנה אחרי שהיא פתחה את דלת הבית וקפצה בשמחה על אותו נער שעמד שם בשם קמרון לרגע הכל היה בסדר עד שעיניי התרחבו למראה שהוא לקח את פנייה והצמיד את שפתיו לשפתייה ונישק אותה וואט דה פאק???
"אפ אפ אפ" אמרתי ותפסתי את זרועה של אלנה והרחקתי אותה בזריזות מאותו הנער "מה את חושבת שאת עושה?!?" שאלתי אותה עצבני "אבא דיי כבר יאוו תבין כבר אני בת 16" אמרה עצבנית וניערה את ידי מזרועה כך שהישתחררה.
"בוא קמרון" אמרה ותפסה את ידו של קמרון והם עלו יחדיו במדרגות ואני נשארתי לעמוד עמום.
אין יום שהיא לא מזכירה לי את אמילי ביופי, בחיוך, בצחוק, בדיבור, בהתנהגות פשוט בהכל.
"אלנה לא לסגור את הדלת" צעקתי מלמטה לאחר שהם עלו "אבא אנחנו לא עושים כלום תפסיק כבר לחפור" צעקה לי בחזרה ותרקה את הדלת בחוזקה שזה נשמע בכל הבית.
הילדה הזאת פשוט חוצפנית.
אם כמה שניסיתי לחנך אותה היא מדברת בחוצפה.
אחרי שעה:
"אלנה מה את רוצה לאכו.... מה לעזעזל קורה כאן?!?" צעקתי שאני רואה שאלנה שכובה מעל קמרון במיטה וידיו מיתחת לחולצתה והיא ישר קפצה מימנו כשהיא שמעה את קולי.
"אבא תדפוק לפני" אמרה לי בכעס כשהיא מסדרת את חולצתה שעלתה טיפה למעלה "אמרת לי שלא יקרה כלום" אמרתי לה "אוףף אבא דיי כבר תשחרר" אמרה לי ודחפה אותי עם ידייה לכיוון היציאה של החדר.
"אלנה" אמרתי בהזהרה "אבא" החזירה לי והוציאה אותי ממש מהדלת "ביי" אמרה ותרקה לי את הדלת בפרצוף כשאני שומע את המנעול של הדלת מסתובב.
היא נעלה את החדר ואני לא רוצה לדעת מה היא תעשה איתו עכשיו.
נאנחתי בהתייאשות ונכנסתי לחדרי הורדתי את בגדיי כך שנישארתי רק בבוקסר ועצמתי את עיניי חושב על מחר, מחר זה האזכרה של אמילי כמו כל הזמן אני ממש לחוץ יום לפני ולא מפסיק לחשוב עלייה אפילו לשנייה.
עצמתי את עיניי והנחתי לדמותה להשתלט לי על המחשבות, ובמיוחד על החלומות שלי.
יום לאחר מכן:
"אמילי" אמרתי כשאני יושב על יד קברה יחד עם אלנה הדמעות שלנו לא איחרו להגיע והרגשתי איך הגעגוע אלייה מציף את ליבי מחדש נשקתי את קברה כמה פעמיים והתחלתי פשוט לספר לה הכל כאילו היא עדיין חייה כאילו היא יושבת ומקשיבה לידיי.
כך אחריי גם אלנה החלה לספר לה כל מיני סיפורים שקרו לה ועד כמה היא ממש רוצה לראות אותה חוץ מהתמונות למרות שזה לא אפשרי.
כמה שניות לפני שניפרדנו מקברה הנחתי את ראשי על הקבר ואמרתי
"אמילי אני אוהבת אותך, תמיד אוהב אותך, אני אף פעם לא אשכח אותך, אף פעם, כי את שייכת לי....."
נישקתי את הקבר בפעם האחרונה השנה ועזבתי את המקום.
אז זהו, זה הסוף, כאן ניגמר הסיפור הראשון שלי מקווה שאהבתן אותו ונהנתן ממנו...
בקרוב מאוד ייצא סיפור חדש אז תמשיכו לעקוב..
אל תישכחו להגיב ולהצביע זה ממש חשוב בישבילי❤❤
אוהבת אתכם ורוצה להודות לכל הקוראות שלי, הכל בזכותכןןןן❤❤
YOU ARE READING
את שייכת לי
Romance-סיפור גמור- "די תעזוב אותי" צעקתי וניסיתי להוציא את ידי מאחיזתו ללא הצלחה "לאן את רוצה ללכת?" שאל "רחוק מימך" אמרתי והתחילו ליזלוג לי דמעות מהכאב שהרגשתי בידי מאחיזתו "את בחיים לא תצליחי להיות רחוקה ממני כי את שייכת לי" ענה ועזב את החדר בטריקת דלת...
