את שייכת לי

☆פרק 37☆

עבר כבר כמעט 3 חודשים בהם אני יושבת בבית כל יום.
בריאן לא מסכים לי לחזור לעבודה אם כמה שהיתחננתי ובכיתי לו שמשעמם לי בבית ושזה ממש קשה לשבתכל יום בבית בלי לעשות דבר בעל משמעות אך הוא לא היתייחס אליי והיתעלם מהבקשות שלי.
גם מימני הוא מיתעלם רוב הזמן.בכל החודשים האלה שעברו אני בקושי ראיתי אותו.הוא יוצא מוקדם בבוקר לעבודה וחוזר רק בלילה שאני כבר ישנה.
קרה כבר כמה פעמיים שהיתעוררתי באמצע הלילה כי שמעתי את הדלת ניפתחת בריאן היה ניכנס לחדר ולמרות שהיה רואה אותי ערה לא היה אומר דבר טלה רק היה מיתקלח מיתלבש ויוצא שוב יושן במקום אחר.
אני יודעת שהוא כועס ועצבני עליי ביגלל שאני לא זוכרת אותו.אבל מה אני יכולה כבר לעשות?!?
אם כמה שניסיתי והיתאמצתי להיזכר במשהו שום דבר לא בא אפילו הוא ניסה לנשק אותי שוב אך גם בנשיקה השנייה שלנו שום דבר קרה. שום זיכרון לא חזר שוב. שום רגש בעל משמעות רבה חוץ מכמה היצתמררויות שהורגשו ששפתיו היו על שלי אולי גם זה בקושי משהו אבל לפחות זה.
הרבה פעמיים ניסיתי לישאול אותו דברים על העבר שלי וביקשתי שיספר לי אך כל הזמן הוא היתחמק מחדש והיה מעביר נושא כאילו לא רצה שאדע.
גם מסופיה ניסיתי להוציא משהו אבל היא אמרה לי שהיא פשוט לא יכולה לספר לי דבר ושזה עוד לא הזמן לדעת.
ראיין שמיסתבר שהוא אח של בריאן שאת זה גיליתי רק אתמול ניסה כמה פעמיים לבוא ולדבר איתי על העבר אך הוא בקושי הספיק לספר לי משהו וכבר בריאן היה מגיע ובסוף הכל היה ניגמר במריבה אחת גדולה.
הדבר היחיד שראיין הספיק לספר לי זה שהיינו פעם ביחד והיה בינינו דברים מיוחדים ושאהבתי אותו והוא אותי אך באותו הזמן הייתי גם אם בריאן.דבר שגרם לי בילבול רציני אהבתי שניי אחים באותו הזמן וואט דה פאק?!?
אני לא מבינה דבר מחיי.למה לא רוצים לספר לי כלום?!? מה היה כל כך משמעותי שבריאן לא רוצה לספר לי?!? המתח הזה עוד יהרוג אותי מתישהוא.
הדבר היחיד והטוב שקרה לי בחודשיים האלה זה טיילר לאחר כמה ימים שהגעתי מבית החולים הוא לבקר אותי ואני דיי היתפלתי ליראות אותו כי לא ראיתי אותו מאז התיכון ורק אז הוא סיפר לי שכבר ניפגשנו פעם אחת ועוד הפעם כל הקטע של הזיכרון הכה בי. איזה מעצבן זה לישכוח דברים כאלה חשובים, נימחק לי שנה מהחיים שלי.פאקינג שנה שלמה.
טיילור ואני היתחברנו מאוד בחודשים האלה למרות שבריאן הזהיר אותי כבר כמה פעמיים לא לדבר איתו ובריאן דיבר איתי על החוקים שכבר קבע איתי ליפני שקרה הכל ואני היתעצבני עליו ממש. אני גם גרה איתו ללא רצון והוא עוד מציב לי חוקים מי הוא ביכלל?!?
גם הרבה פעמיים שבריאן בעבודה אני מצליחה ליברוח מהאחוזה שלו ולוקחת מונית ישר לבית של טריילר ומבלה איתו את הזמן שלי.
לא איכפת לי מבריאן אם הוא לא ממתייחס אליי אז למה אני צריכה להקשיב לו.
נקודת מבט בריאן:
אז עבר 3 חודשים של היתעלמות מאמילי עם כמה שזה קשה אני חייב.
כבר כמה פעמיים היא ניסתה לישאול אותי מה קרה לה בעבר ואיך היא הגיעה למצב הזה אך בכל הפעמיים לא עניתי לה ולא היתייחסתי לשאלות ביכלל.
דיברתי אם הרופא כמה ימים לאחר שהיא חזרה הבייתה והוא אמר לי שאסור לי לספר לה כלום על העבר שלה כי זה יכול ליגרום לה לבילבול רציני ואז ביגלל זה היא יכולה לאבד את ההכרב שוב ואז המצב יחמיר והוא אמר לי שאם כמר אני רוצה לספר שזה יהיה בחלקים קטניפ כל פעם.
דגם אותם אני לא רוצה לספר. הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה שהיא תישנא אותי אותי יותר ממה שהיא שנאה.
גם מסופיה ביקשתי שלא תספר לאמילי דבר על העבר למרות שהיא בהתחלה סירבה ורצתה לספר לה רך כשסיפרתי לה את מה שהרופא אמר היא הסכימה לא לספר.
הדבר היחיד שרציתי זה שהיא תיזכר באהבה שלה אליי כי אני יודע שהיא אהבה אותי בידיוק כמו שאני אותה.
אני רוצה שהיא תחזור להרגיש את ההשפעה שלי עלייה.
בכל החודשים האלה לא ישנתי אפילו פעם אחת בחדר שלי איתה.
אני לא פשוט לא יכול.אני לא מסוגל להיות לידה. כי אם אני יהיה קרוב אלייה יותר מידיי אני ירצה לגעת בה ולנשק אותה אבל אני לא יכול כי היא לא מרגישה אותו נדבר כמוני אני לגמריי זר בישבילה וזה כל כך כואב לדעת את זה.
אז ביגלל זה אני מעדיף לישון כבר בחדר אחר מאשר להרגיש את הכאב הזה.
ראיין כבר עבר לבית שלו ישר שסיימו ליבנות לו את הבית כך שעכשיו אני לא צריך ליסבול אותו כל יום מול הפרצוף שלי.
את העיניין עם המיכתב עדיין לא מצאתי משהו מועיל שכרתי הרבה חוקרים פרטיים והם עכשיו בתהלכיים שלא כל כך עובדים אני מקווה שאני ימצא את הבן זונה שעשה את זה ואני יוכל להחזיר לו באותה צורה של כאב.
פעם בשבוע אני הולך לבקר את רונית אני בודק שהכל בסדר עם הבן שלי שנימצא בבטן שלה כבר 6 חודשים.
שהיא באה וסיפרה לי שהיא בהריון אז היא הייתה בחודש שני וקצת בחודש השלישי שזה היה שקרה לאמילי מה שקרה ושהיא לא היתעוררה מרוב שרונית חפרה לי בסוף עניתי לה מיאוש והיא סיפרה לי שיש לנו בן האמת שממש הייתי שמח למרות שבהתחלה היה לי ממש קשה לקבל את זה שיש לי בן ממישהי שאני ביכלל לא אוהב לבסוף קיבלתי את זה כי בסופו של דבר זה חלק מימני בתוחה ואני ממש לא עומד לינטוש את הילד הזה ולהשאיר אותו בלי אבא אני יטפל בו כמו שצריך והוא יגדל כמו מלך כי זה הבן שלי.
את אודליה עזבתי כבר ממש מימיזמן הסיבה היחידה שהייתי איתה זה רק כדי ליסגור איזשהוא עיסקה דהייתה ממש חשובה לאבא שלי אם אבא שלה והייתח איתה רק כדי שאבא שלה יוכל ליסמוך עליי.
לקח שנה כימעט ליסגור את העיסקה ולשכנע את אבא שלה לחתום לי לבסוף הוא חתם ואני לאחר כמה זמן "ניפרדתי" מאודליה ואנחנו טענו להורים שלה שזה ביגלל שאנחנו לא מיסתדרים.
אודליה כל הזמן ידעה את הסיבה שאני נימצא איתה והסכימה להעמיד פנים שאנחנו זוג ליד כולם.
את חיי המין שלי כבר הזנחתי ממזמן זה פשוט לא הולך אם כמה שניסיתי לעשות כל הזמן הפנים של אמילי עלו בראשי באמצע ובשניה כל החשק נהרס לי כי האישה היחידה שרציתי לעשות איתה אהבה זה רק איתה.
אני לא יודע עוד כמה זמן אני יצליח להחזיק את עצמי זה כל כך קשה לי ליראות את אמילי בלי לגעת בה שהיא ישנה, לא לנשק אותה בבקרים וללילחוש לה דברים מלוכלכים באוזן דברים שהצחיקו אותה ושהיא אהבה לישמוע, לא להריח אותה ליפני שאני מתחיל לעבוד כי היא היחידה שהייתה מצליחה להרגיע אותי מכל העצביים והלחציים שלי בעבודה שהיו לי על הראש היא פשוט כמו סם.
סם הרגעה שלי.