New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 30

אני נוסע כמה שיותר רחוק מהכל. כל דבר שמזכיר לי אותו, כל דבר שמזכיר לי את הלהקה, כל דבר קטן שמזכיר לי את עצמי.
ואני מוצא את עצמי מגיע למקום שלא הכרתי לפני, הר גבוה שלמטה יש מלא דיונות חול, מקום שיש בו תצפית מושלמת לשמיים הכחולים, ואני קרוב אליהם.
אני מחנה את המכונית במקום הלא מוכר ויוצא מהרכב, קופא מקור אבל לא לוקח את הסוודר שבבאגז', כי הוא שלו.
אני מתיישב על החול, מרכין את ראשי לברכיי ונותן להכל להשתחרר, לבכי, לגוף, לנפש, למחשבות. נותן להכל להתפרק ולעשות מה שהגוף רוצה.
החיים שלי, מה יהיה איתם? למה הכל כל כך מבולגן?
זה הרגיש כל כל מסודר. הכל. הייתי בטוח שאני והארי נהיה הזוג המושלם שתמיד חלמתי כשכתבתי את הסיפורים בוואטפד. אבל... המציאות, כמו שחשבתי בעבר, כל כך הפוכה. אני חייתי בהשליה. פאקינג 4 שנים.
התחלתי לקלל, ניתקתי קשר מהוריי, הכל בגללו... ואני לא מוצא את זה כנכון להגיד בזכותו, לא. זה רע, הרגשתי כל כך חסר אונים שגם נייל, החבר הכי טוב שלי לא יעזור.
אני מסתכל אל השמים וחושב על יום ראשון... כנסיה, נזירים ונזירות, להביא כבוד ורושם על אבי. אימי שמקבלת אותנו לא משנה מה, לוטי שהייתה מקום מסתור, התאומות שכבר כנראה גדולות כבר, ופיזי... שלא איתי יותר מידי זמן, החברה הכי טובה שלי.
אבל מה איתי? הבן הבכור שמסתגר בחדר רוב היום וכותב קבוע בוואטפד, אוכל בארוחות משפחתיות לא לפני שמברכים ואומרים תודה לישו על האוכל. יוצא לטיול עם אחיותיו הקטנות, לומד במסגרת מסורתית.
אני יוכל להתחבר אליו שוב? לנשמה שלו? לתמימות שלו?
אני משחק עם אצבעותיי, חושב על הדרך שעברתי.
מהרצון של ללמוד משהו באוניברסיטה, דרך הפגישה איתו ודרך שינוי האופי שלי, מוות של פיזי, היכרות עם המשיכה המינית שלי, הפגיעה עצמית הראשונה וסיום שנת לימודים שאיתה תחילת קריירה ואיתה התנתקנות מהמשפחה, להקת בנים מצליחה שמיליוני אנשים היו מתים להיפגש איתם, גילוי על אבי הביולוגי, ההחלטה של הבאת ילד לעולם והמריבה הראשונה...עד עכשיו.
"אז מה? זה רק שנינו. אני ואתה... והרגע הזה. אני חושב שתמיד היית תמיד פה-לא... תמיד היית! אבל אני לא חושב ששמתי לב לזה- או רציתי להודות.
אני חושב שאני צריך אותך עכשיו, כי אם לא... אני אתרסק. אז תחזיק אותי, בסדר? תחזיק אותי חזק ואל תעזוב למרות כל החטאים. בבקשה" אני אומר, מסתכל לכיוון השמים ומדבר אליו. הוא שם, אני בטוח. אלוהים תמיד איתי. ואני מקווה שימשיך. אני מניח את ראשי על החול הקר ותוך כדי שגופי רועד מהקור, הלסת הרועדת שלי וידיי שמתחילות להיות לבנות. השלג מתחיל ללטף את כל כולי. אני עוצם את עיניי, לא רוצה כלום חוץ משלווה שמנחה אותי כרגע.

אני קם ובקושי, מרגיש כובד בגופי ואני מנסה לקום, שכבה עבה מכסה את כל כולי. אני ממהר לנער את השלג הקפוא מגופי שבקושי מצליח לזוז. אני מושיט את ידי ובקושי לטלפון המכוסה שלג ובודק את השעה שהייתה 4 לפנות בוקר, וההבנה מכה אותי והכל נופל עליי שוב. לא... אני לא רוצה לחזור למציאות הזו.
אני רוצה להירדם ולקום לואי שבכיתה א', שרוצה ללמוד הכל מחדש. אז אני מחליט לנסוע למקור הראשון. אחרי קושי רב רק לקום מהשלג וללכת בכלל, אני מגיע לרכב ומדליק מזגן על חום.
הנסיעה ארכה כשעה, לצד שירים רגועים ואינדים. ללא מחשבה אחת בראשי. למרות שזה חזר לכמה שניות בלבד כשתדלקתי את הרכב ומעריצה רצתה תמונה.
אבל בסופו של דבר אני מגיע בשעה 6 לפנות בוקר ליעד, בול בזמן שרציתי. אני מבחין בנזירים שנועצים מבטים, אך ממשיכים את דרכם. ואז נכנס לכנסיה, ואני מתאפק שלא לבכות כשאני מבחין בו, את האבא המאמץ שלי. נראה כמעט אותו הדבר. התפילה מתחילה ואיתה שקט. שלווה בגופי ואני מרגיש שאני מתמלא רגש בכל גופי. אדרנלין שזרם בכל גופי ודם שזורם בעורקיי.
ותוך כדי התפילה אני מרגיש איך הדמעות מלטפות את פניי, נופלות על ריצפת הכנסיה.
ואז התפילה הסתיימה, והביטחון עצמי שלי ירד ל0.
מה אם הם יסלקו אותי? יכו אותי? ישפילו? או אפילו לא יכניסו...? יתעלמו?! פא- לא. לא. אני צריך לעשות את הצעד הזה בשביל עצמי.
אחרי שכל הכנסיה התרוכנה, גם אב- מארק, אני יוצא לכיוון הבית, נעצר מידי פעם לתמונה באזור הרוחני.
ואז הייתי מול הדלת, מחכה שיקרה משהו, שמישהו ידפוק במקומי. והאומץ צץ משום מקום והרים את ידיי, ואני דופק 3 פעמים, טוק, טוק, טוק. שבשבילי זה היה; בום,בום,בום. רעם, פחד.
והיא נפתחה, שם עמדה נערה, לא, לא ילדה. נערה. ויכולתי לזהות שזו פיבי, שנרתעה ממני.
"היי פיב... א-" היא קוטעת אותי בחיבוק, ואני ממהר לעטוף סביבה את זרועותיי, והרגשתי כל כך שמח שהיא חיבקה אותי, לא צעקה והשתוללה, פשוט עשתה את הדבר שהייתי צריך יותר מהכל.
"פיבי מי זה?" יכולתי לזהות את הקול המוכר, אמא...
וכשהיא פגשה בעיניי המצקת שבידה נפלה לריצפה, פיה נשמט, עיניה מיהרו להוציא דמעות והיא פשוט קפאה.
"מה זה הרעש-" גם את דייזי קטעתי, בזמן שפיבי נשארה בזרועותיי. אבל דייזי, ממש כמו אימי פשוט קפאה לדמות שמולם.
"ג'ואהנה למה השולחן לא- ערוך..." גם אבי פגש במבטי, וזה הרגע שיפחה נפלטה מפי, ואני בוכה על כתפה של פיבי, והשקט הזה, השקט המותח הזה פילח כל איבר מגופי, חנק אותי ולא יכולתי פשוט לעשות כלום עם זה.
"ל-לואי... לואי, לואי, לואי זה אתה אהוב שלי? ז-זה באמת אתה" התקרבתי לאימי, מתנתק מפיבי ומחבק אותה, מחזיק אותה חזק בזמן שהיא בוכה על כתפי.
"אלוהים ישמור אתה קפוא! איפה היית?! כל כך רזית... לואי מה עשית? זה נכון שאתה עם הלהקה הזו? עם הארי? עם כולם?-"
"אמא בבקשה תפסיקי" אני מתחנן, לא רוצה לשמוע כלום. אני מרים את מבטי אל אבי שהושיט את ידו לתוך הבית, וזה הפתיע אותי יותר מכל.
אני נכנס לתוך הבית שנראה אותו דבר, ולרגע נבהלתי כשלא הבחנתי בלוטי. איפה היא? לא קרה לה כלום, נכון?
"מ-איפה לוטי?" אני שואל "היא בסדר. היא בסדר גמור, רק הלכה לקנות משהו מהמכולת." אני נרגע כשפיבי אומרת את זה, ואני נרגע, מבחין שדייזי עדיין לא אמרה מילה. "א... אמ- זה לא מובן מאליו שהכנסתם-"
"אוסטין סיפר לך הכל?" לפתע מארק שאל, אני מסב את מבטי ומבחין שעיניו עם דמעות. אני ראיתי אותו פעמיים בחיי עם דמעות בעיניו, אם בכלל. וזה שבר אותי.
"כ-כן... תודה לך, על הכל." אני אומר, מרגיש קיטשי לרגע אבל מבין שזה מה שצריך להיות.
"לא סיפרנו לטובתך בלבד, אני מקווה שאתה מבין את זה" אמא אמרה ואני מהנהן "כמובן! ואני מודה לכם בכל ליבי" אני אומר בכנות.
"למה עשית את זה?" דייזי שאלה לפתע, על לחיה הקטנה יורדת דמעה קטנה
"ברחתי מהדבר שהכי לא הייתי צריך לברוח." אני אומר, ואז הדלת נפתחה
"אמ-" לוטי קטעה את עצמה כשהבחינה בי
"ל-לואי... לואי!" היא רצה אליי ואני קם בשביל לחבק אותה חזק, אני התגעגעתי אליה כל כך...
"אתה בסדר? מרגיש טוב? פאק אני יהרוג את כולם תראה את עצמך!" אני מחבק אותה ולא עוזב, מנשק את קוד קוד ראשה ושוכח מכולם. אני מבחין בדבר אחד, אני מרגיש חיי שוב.

כשאני בדרכי הביתה עם חיוך קורן על הפנים, אני מקבל את כל הכוחות שהייתי צריך. אני מבין שאולי אני והארי הולכים להתעלם מאחד השני הודות לדברים שאמר ואיך שדיבר אליי, אבל אני נותן להכל פשוט לזרום.
"תודה... אתה באמת עזרת לי, פאק." אני אומר כשאני מבחין בתאונה, אוי... טוב אולי מישהו היה צריך קצת יותר מזל היום. אבל אני פוער את פי כשאני מבחין שזו המכונית של- של הארי!

אני שונאת את עצמי. מצטערת.