New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 35 (1)

הארי אדוארד סטיילס:

סוף כל סוף אני משתחרר מבית חולים. כמובן עם מעקב רפואי צמוד. לאחר שלושה שבועות, שחזרתי למקום הזה, לאחר יותר מעשור שלא הייתי אני יוצא ומקווה לא לחזור.
אני לוקח את הבגדים שלואי הביא לי מהבית, ומוריד את חולצתי, קצת מסתבך בהתחלה, נאנק בכאב אבל מוצא את הדרך.
"הארי אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?" לואי שואל ואני מהנהן "כן אני מסתדר" אני אומר, מתיישב על מיטת החולים ושם את נעליי, אני צריך לדעת להיות עצמאי. כשאני מסיים אני יוצא יחד עם לואי מהחדר, סוגר את האור בזמן שלואי סוחב את התיק שלי על גבו, והודות לכאבים שעדיין הרגשתי אני לא מבקש לסחוב את זה במקומו
"הארי... בוא נראה. אוקיי אז יש לך תור ביום רביעי ללכת לרופא ולבדוק את מצב הראש שלך ועם כל ענייני הכדורים. אני מבקש לבוא לפה בעוד שבוע, שתוכל לעדכן את מצבך. לואי, אם אתה רואה משהו חריג כמובן להתקשר או להביא אותו לפה. ו... זהו. נקווה שניפגש רק בניסובות טובות, כן?" רוי אומר ואני מהנהן בחיוך
"תודה על הכל" אני אומר ומחבק אותו, כך גם לואי. רוי מנתח נפלא. לאחר שאני חותם על כמה טפסים אני ולואי מתקדמים לכיוון היציאה אבל אני עוצר מיד כשאני נזכר בחוזה. לא שוב המציאות הזו...
"הארי, קדימה, למה אתה מחכה?" לואי שואל ואני מסתכל עליו "החוזה..." ממלמל, מבין למה אני עוצר
"פשוט- אני אצא קודם, ואז אתה. אוקיי?" אומר ואני מהנהן. מרגיש שבלעתי את הלשון מאז שהבנתי שאני חוזר למציאות הזו, אבל עוד מעט היא תסתיים.
אחרי שלואי נכנס לרכב, חיכו מלא פאפרצי בשביל לקבל תמונה מושלמת של הארי יוצא מבית החולים. אני שם את משקפי השמש ובזמן שג'סטין יוצא מהרכב ועוזר לי להיכנס לרכב ללא הפרעה. "טוב לראות אותך שוב" אמר בחיוך ואני מהנהן, קצת נרתע שנוגע בגבי. אני לא רוצה שאף אחד יגע בי, בכלל.
אני לא מתייחס לעובדה שכנראה יעלו כותרות שאני ולואי נראנו יחד יוצאים מבית חולים כי זה לא רלוונטי יותר, סיימון לא יעז לעשות לנו משהו מאחר והתאונה קרתה.
אני נכנס לרכב ולואי מחכה לי שם, ורוב הנסיעה עברה שקטה. ואני חושב רק על להיכנס הבית שוב וכנראה אני ולואי נסדר עניינים, כי אין לנו ברירה. אני אצטרך לפגוש את אמה שוב, ובקשר לאוליבר... מבחינתי פשוט להשאר בבית ולא לצאת. אני לא רוצה לשמוע ממנו, הוא קיבל מה שרצה, מפה הוא חייב לעזוב אותי.
אני יוצא מהרכב, ושוב מלא פאפרצי ומעריצות, ואת האמת שהתגעגתי למעריצות ומעריצים, לתגובות המצחיקות שלהן כשהן פוגשות אותנו, וכמות המחמאות שזורקות לנו. כן... לזה אני אתגעגע ללא ספק.
אני נכנס הבית והאור נדלק ברגע והם צועקים הפתעה.
כולם. המשפחה המורחבת שלי, הבנים, חברים קרובים. ורציתי לקבור את עצמי.
מלא נגיעות, מלא צומת לב. 
לא... זה לא מה שאני רוצה. זו לא המציאות. המציאות אחרת לחלוטין, מכוערת במיוחד.
אני לא רוצה שאף אחד יגע בי.
אבל אני מחפש מישהו אחד שאני כן רוצה שיגע, ויחוש בי. און.
אני מוצא אותו עם עיניי, ג'מה אוחזת בו ואני מתעלם בבטנה שהוציאה בליטה קטנה ונותן את כל כולי לבן שלי. מחבק אותו בזמן שאני מרגיש נגיעות בגבי או בכתפי, מלא אמירות של ברוכה הבאה, או שמחים לראות אותך שוב.
אבל כל היחס היה לאון שגדל, ולא הייתי חלק מהחוויה הזו.
אני מתפרץ בבכי שאני מריח את הריח המוכר, ובזמן שאני דיי בטוח שמצלמים אותנו אני לא יכול להרפות.
"אבא כל כך התגעגע" אני ממלמל באוזנו של און, שרק מחזיר חיבה שרגיל אליה.
עד שהרגשתי מלא ידיים סביבי ואני מבחין שכולם החליטו לעשות חיבוק קבוצתי, ואני מחפש עם עיניי את אבי או לואי, ושניהם לא היו חלק מהחיבוק הזה, ואוטומטית אני לא מרגיש בנוח.
"אני רוצה מים." אני מבקש, מחייך מידי פעם לאנשים בזמן שאני הולך למזוג לי כוס מים ולנשום עמוק.
ואני מבחין בלואי שככל הנראה בכה, ואבי שמנחם אותו.
און עדיין בידי. זאין ונייל וליאם באו אליי ואני מחייך לברכות שלהם בזמן שאני לוגם מהמים שלי.
"נו? אתה מרגיש טוב יותר? עשית לי את המוות" זאין אומר ואני מהנהן, לואי אמר לי שזאין לקח את זה מאוד קשה.
"כן אני מרגיש פי 100 יותר טוב, מהזמן שזכרתי בכלל שאני קיים" אני אומר, נזכר ברגע הזה שהתעוררתי ועדיין עצמתי את עיניי, נואש למים אבל לא יודע אם יש מישהו מסביבי. וכשהרגשתי תזוזות על ידיי הבנתי שיש מישהו וביקשתי מים בקושי רב, לא הצלחתי כל כך לדבר.
"זה מעולה" נייל אומר
"הארי!" ג'ף, אחד החברים הקרובים שלי קורא לי ואני מנפנף לשלום "היי" אני אומר, והוא הצטרף לשלישיה שפה מולי.
זו דוגמה מקסימה שאפשר לדבר בלי נגיעות, ולקבל מישהו הביתה בלי נגיעות.
אני מבחין שלואי לבד ברגע הזה, יושב בספה ושותה מים, מנסה להירגע.
"תסלחו לי רגע" אני אומר להם, ומתקדם ללואי. יש מישהו שאני חייב לו תודה ענקית ברגע הזה.
"לו..." אני אומר, מתקדם אליו ומתיישב על ברכיי בקצת קושי אבל מצליח.
"מה קורה?" אני שואל בזמן שהוא נושך את קצה הכוס
"הכל טוב" אומר ומושך באפיו, און עשה כמה רעשים קטנים ואני מלטף את שיערו.
"למה אתה בוכה?" אני שואל בתמימות, מתיישב לידו "כי... אני שמח לראות אותך מתפקד שוב" אמר, ואני מחייך "תודה לך, כל כך." אני אומר, שם את ידי על כתפו
"אתה לא צריך להודו-"
"כמובן שאני כן. במשך כמעט חודש היית לצידי ולא עזבת לשניה, לא ישנת ואכלת וזה רק בשביל לדאוג לשלומי. אני לוקח את זה כמובן מאליו" אני אומר, בזמן שאני מתקדם אליו עוד קצת ומחבק אותו עם יד אחת את גופו הקטן "ובאמת- אני לא יודע איך להודות לך." אני אומר, מנשק את צווארו ושם את ראשי במקום השמור שלי, מאז ארבע שנים.
"הכל טוב, זה ברור מאליו שאני יהיה לידך לא משנה באיזה מצב אנחנו" אמר, מתנתק ממני.
"זה מעולה. אני רוצה שנדבר לפני שנלך לישון, אוקיי?" אני מבקש והוא מהנהן. אני מנשק את הלחי שלו, מגיש את און שרצה את אביו השני גם כן ואני מתקדם עם המשפחה הקטנה שלי לכיוון אבא שחיבק אותי, ומשום מה לא הרגשתי בנוח עם זה.
"הארי!" שמעתי קול מוכר, קול מוכר מאוד.
"סקרלט!" אני אני קורא בשמחה, לא ראיתי אותה זמן רב!
אני יורד לגובה שלה ומגיש את ידי שתתן לי כיף, והיא עושה את זה בשמחה
"מה שלומך קטנה?" אני שואל , ואז קולט שהיא הולכת לצעוק עליי
"אני לא קטנה, אני גדולה!"
"נכון! עכשיו אני שומע כמה את מדברת יפה, אני בטוח שאת כל כך גדולה אולי יותר ממני!" אני אומר בצחקוק קטן
"יותר מאחין און?" שאלה ואני מסובב את מבטי ללואי שמחזיק את ירוק-כחול העיניים בזרועו ומביט בנו
"כן. אני בטוח שאת יותר גדולה מהאחיין און" אני אומר בחיוך. אני נעזר בלואי בשביל לקום ומבחין שכמו כל אמצע מסיבה, כולם יושבים לאכול.
"מי הכין הפעם את המטעמים?" אני שואל, מבחין בטאקו וסלטים ועוד כמה פחממות
"סבתא!" סקרלט אמרה ואני מרים את גבותיי בהפתעה
"היא פה?" אני שואל
"לא... היא לא יכלה לבוא אבל אמרה שהיא לפחות תכין את האוכל בשביל לנסות להיות חלק מכל זה" ג'מה אמרה מאחוריי ואני מהנהן, אמא של אמא שלי עסוקה יותר מכולנו יחד.
"אני אתקשר אליה מאוחר יותר להגיד לה תודה" אני אומר, יותר בשביל לחרוט את זה בראשי
וברגעים כאלו יש כאלה שחייבים להרוס.
אמב ואוליבר ירדו בצחקוקים וכשהבחינו בי אוליבר נפנף עם ידו לשלום ציני ולאמה ירד החיוך, מקסים.
"הם חייבים להיות פה בזמן כזה?" אני ממלמל מתחת לאפי. לואי מתקדם עם און לאוליבר ואמה וככל הנראה מבקש מהם ללכת כרגע, והופתעתי לראות שהם נענו לזה. הם יצאו מהבית לא לפני שאמה וג'מה החליפו מבטים של שנאה לאחת השניה.
ואז נופל לי האסימון, אף אחד לא יודע עדין שנאנסתי שנית.
זה רק אני והוא יודעים את זה, למרות שאני לא הופתע לדעת שגם אמה יודעת את זה.