New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 39

זה כבר ארבעה חודשים שבהם אני כבר לא בלהקה, גר אצל אבא עם און ומנסה כמה שיותר לשמור על קשר עם לואי והבנים שעוד מעט מוציאים את האלבום השלישי. אבל בעיקר עם לואי, לפחות מנסה. לואי עמוס מאוד, יש את אלי שהיא "הבת זוג" החדשה של לו, ולעומת אמה דיי נחמדה. לטענתה היא רק צריכה פשוט כסף והיא לא עושה את זה למטרה אחרת. ואני הארי סטיילס, שחתם לפני כחודש אצל קולומביה רקורדס לעשייה של במשך השנה וקצת האלו, שבהם אני ייצור מוזיקה.
את אוליבר לא ראיתי בכלל מאז אותו יום שיצאתי מוואן דיירקשן, וכשחשבתי שהוא נעלם שוב במחיי נפגשתי איתו שוב.
זה קרה ביום של לפני יום הפטירה של אמא, אני מוצא את עצמי מסתובב ברחבי הולמס צ'אפל ונעצר כשאני מגיע למאחורי התיכון שבו הייתי, ששם השארתי רושם שאני הילד המסכן שאוליבר השפיל ברגע שהתחילו לעשות עליו חרם. אני מוציא נשיפה חנוקה לפני שאני מתחיל לצחוק, מוצא את זה כמשעשע שמאחורי כל הסבל שעברתי היה סיפור של נקמה. נקמה. זה מה שהם רצו? זה כל כך ילדותי...
"הרבה זכרונות אה?" ידעי של מי הקול הזה, זה היה השטן שלי. היה בן אדם אחד מטומטם שהרס את תחילת חיי מכל בחינה אפשרית
"כן. ואתה חלק גדול מהם, קח קרדיט על הריסת חיי" אני אומר והוא מגחך מאחורי
"ובכן, אתה יודע את האמת עכשיו לפחות" אני מסתובב להביט בפניו של אוליבר, ואולי הופתעתי מעצמי שאני מעז בכלל בלי להתחיל לצחוק לו מול הפרצוף
"את כל הסיפור הנקמה הילדותי שלכם... כן." אני אומר ומהנהן, והוא מסתכל לריצפה לשניה לפני שרעש הצלצול של בית הספר קטע כל מעשה והעביר את צומת הלב אליו, ומהשער יצאו עשרות תלמידים שרק מחכים לחזור לבית, אבל היו קצת הרבה שבאו וביקשו תמונה, או ששאלו לשלומי והתחילו לדבר איתי.
"אתה בטוח שאתה בסדר? זאת אומרת- ראיתי את כמות התגובות הרעות שקיבלת בכל שלושת השנים האלו..." אחת אמרה "מה השם שלך?" אני שואל בחיוך
"אוליביה" ענתה ואני מחייך "ובכן, אוליביה. אני בסדר גמור. אני לא נותן להם לגעת בי, זה ידוע שיש אנשים כאלו שמחפשים להתעסק בדברים וזה יוצא עם דברים שמתקשרים לאנשים אחרים שהם לא מכירים אפילו. אבל הכל טוב איתי" אני אומר בזמן שאני נותן לה חיבוק, לפני שאני משחרר ומדבר עם בנים ובנות אחרות.
כשהם הלכו (זה לקח יותר מידי זמן עד שאני אמרתי להם שאני צריך ללכת) אני מבחין באוליבר, ממש שם לצד שער הבית ספר. מעשן סיגריה ומסתכל עליי.
"זה כיף לך כל הפרסום הזה?" שאל, מה זה עניינו?
"אוליבר, הייתי נחמד. אבל זה נגמר. תפסיק לחפש נושאי שיחה איתי"
"אני לא מחפש, יש לנו נושאי שיחה-"
"למה? למה אתה צריך לדבר איתי? זה לא מעניין אותך באמת אז תשחרר" אני קוטע אותו לפני שעוד כמה אנשים עצרו לדבר ולבקש חתימה, פאק זה לא יגמר...
אני מאוד אוהב את המעריצים, אין סיבה שלא! אבל הזמן שהם באים ולא באים כיחיד- אלה בכמויות, לא מתאימים.
אני מחליט לבקש סליחה מכל מיני שלא הספקתי להצטלם או לדבר ולחזור לרכב ולחזור לבן שלי שעם דודה שלו בבית. אני נכנס לרכב ואז בין כל עמולת האנשים שהתפנו לכבוד אוליבר, הוא נכנס לרכב
"מה-"
"אני יעזוב אותך. עשיתי מה שרציתי, ואתה יודע הכל. אבל אני רוצה לבקש משהו אחד לפני שלא ניפגש יותר" אמר, הסתכל עמוק לתוך עיניי והרגשתי חנוק- מה?
"זה רגע שבו אני אמור להכין בו צוואה?" אני שואל בבלבול והוא צוחק
"לא אדיוט, אני רוצה שתדבר עם אמה. תסדרו עניינים. אתם לא צריכים להיות חברים שוב- אני גם לא חושב שתהיו. כי אם יש משהו שאני מודע אליו זה המעשים שלי, אז אומנם אני לא מבקש סליחה כי אני חושב שאתה לא ראוי לזה, אבל תדבר עם אמה. אותי חסמת בוואצפ מאז האוניאברסיטה, אז אין לי דרך לשלוח לך את המספר שלה." אני מהנהן, כועס על דבריו אבל מבין שאני ואמה באמת צריכים לדבר.
"היית בן זוג נפלא" הוא נישק לי ללחי לפני שיצא מהרכב, לא לפני שכתב לי את המספר של אמה. אני נאנח בעצב, אוחז בהגה, ומרגיש שאני צריך את לואי יותר ממש שאני חושב שאני צריך.
מצד אחד, אני חושב שצריך לערוך מסיבה שהוא עזב. אבל מצד שני, זה לא יעלים את מה שקרה בעבר ומה שעשה לי.
אני מתקשר ללואי בשיחת וידיאו, מחכה שיענה וכשלא היה תגובה השארתי לו הודעה שיחזור אליי.
אני מתקשר לאמה ומתחיל לנסוע, וכשהיא עונה בבלבול אני נושם נשימה ארוכה לפני שאני מתחיל לדבר
"אמה, אנחנו צריכים לדבר. תבואי ליער בפרינסס פארק-"
"מ- מה? הארי, אני לא רוצה לדבר." קטעה אותי
"אבל אנחנו צריכים. פשוט תפגשי אותי שם בערב, כן? באזור שבע וחצי"
"אוקיי" ענתה, ואני מנתק את השיחה. ומנסה להתקשר ללואי שוב כשאני מגיע לבית.
"היי- בדיוק עמדתי להתקשר אליך" לואי ענה, וזה מעלה לי חיוך אוטומטית.
"אוליבר עזב אותי וזה רשמי." אני אומר, מרגיש שהחיוך דבוק על פניי "הו זה מעולה!" ענה
"כן... בכל מקרה מתי נוכל להיפגש, ואיפה?" אני שואל את אותה שאלה כמו בכל שיחה
"מה אתה אומר על 9 באוניאברסיטה?" שאל
"זה לא מאוחר מידי? יש לך את הראיונות מחר" אני מזכיר
"ולך יש את יום הפטירה של אן, זה ימנע ממני מלהיפגש איתך? אז אם חשבת אחרת מצטער לאכזב, אז לא. זה לא ימנע ממני" אמר ואני לא יכול לעצור את הצחוק שהתפרץ, ואני עוצר מחוץ לדלת של הבית
"להביא את און, נכון?" אני שואל והוא מהמם
"ברור!" ענה.
זה מדהים עד כמה אופטימי הוא נשמע, בימים הראשונים הוא היה מתוסכל ובכה ללא סוף, לא שאני ישבתי על חוף ונהנתי! ממש לא. אבל אני מודע לזה שעכשיו הוא הקורבן פה, ואני צריך להראות הכי חזק עבורו. עכשיו, ארבע חודשים אחרי כבר בנינו לנו תוכנית מסודרת. כמובן שיש ימים שאנחנו לא נפגשים, וזה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע 'מערכת יחסים מרחוק' , כי בכל מאית שניה אנע משתוקק למגע שלו.
"אוקיי אז אני מניח שסקס לא יהיה היום" אני אומר, מודע לזה שזה הולך להרגיז אותו המאמר, אבל הוא מודע לזה שזה בצחוק!
"מותר לנו לא לעשות סקס יום אחד הארי!" קרא ואני מתחיל לצחוק "אוקיי אוקיי, אז ניפגש בתשע?" אני שואל וכשהוא מאשר אני נפרד ממנו בטלפון ונכנס לבית.
-
כשאני מבחין באמה בספסל הנטוש, אני מתקדם אליה, מתיישב לידה ואנחנו נותרים בשקט עד שאני מתחיל לדבר "למה לא אמרת כלום ופשוט עשיתם לי את זה?" אני שואל, שאלה שמעסיקה אותי כל כך הרבה.
"כי זה ממש הביך אותי. תחשוב שהיינו החברים הכי טובים ואז פתאם להגיד "היי בוא נהיה זוג?" זה מביך. ו
במיוחד שידעתי שאתה הומו" אמרה ואני מניד בראשי
"אז מה זו אשמתי? למה צריך לאנוס אותי בגלל שלא אמרת שיש לך רגשות אליי כי את חושבת שזה מביך?" אני שואל בכעס, זה השאיר בי צלקת ככל הנראה לכל החיים.
"זה פשוט... שבגללך ושלא הבנת את הרמזים אני הייתי במחלקה של אנשים עם בעיות אכילה הארי. זוכר כשאמרתי לך בטלפון שאני יוצאת לחופשה ארוכה בצרפת? לא הייתי בצרפת. הייתי במחלקה" כמובן שאני זוכר את זה, אז היא יודעת לעשות פוטושופ ממש טוב...
"אני מצטער. אבל עדיין זה לא מצדיק את המעשים שעשיתם"
"אל תכליל. זה אוליבר, תשאל אותו למה עשה את זה. אני בחיים לא הייתי רוצה שהוא יאנוס אותך! והפעם השניה שאנס אותך... ובכן התנחמתי בעובדה שאתה כבר יודע איך זה מרגיש." ענתה
"אני לא מבין עדיין. זה לא סיבה מוצדקת-"
"אז אני המטומטת והזונה ואתה הצודק, סבבה?!" צעקה לפתע, אני נרתע קצת אך נרגע מהר מאוד
"אנחנו לא אותו ראש. אתה לא תבין. אני לא יודעת מה יהיה ההמשך שלנו" אמרה, כאילו אנחנו זוג שהולך להיפרד עכשיו
"אנחנו ממזמן לא חברים. ואני לא חושב ש... אני רוצה. אבל נוכל פשוט לשמור על עבר נקי- כי זה לא אשמתך שאחיך הזין עשה מעשים מאחורי גביך." אני אומר והיא מהנהנת
"מעולה." אמרה, לחצה את ידי בזמן שאני מגלגל את עיניי, הו מקסים הנה אנחנו בכיתה א שוב.
-
כשאני מגיע לביתי, אני נשמט על המיטה, און במיטה שלו ויושן, שליו מאוד. עוד מעט אני צריך להיפגש עם לואי...
פאק, אני מתגעגע אליו.
אני חושב קצת על השיחה שלי ושל אמה, ובכן, אני לא חושב שהיא לא אשמה במה שאוליבר עשה, היא יכלה לנסות לעצור את זה לא משנה מה היב המחיר אם הייתי באמת חשוב לי. אבל אני מבוגר מספיק בשביל להבין שאני לא צריך להתעסק יותר בהם אם הפ יהיו מחוץ לחיי, ואם אוליבר ישחרר אותי אם אחותו תחשוב שאני והיא בטוב, אין לי בעיה עם זה.
העיקר שכל העבר מאחוריי ואני מתחיל מחדש, עם אוויר חדש. דף חלק לחלוטין ללא אנשים שיושבים לי על הראש, ואני יודע שכשהחוזה יגמר אני ירגיש כציפור. חופשי, רק נשאר לחכות שהוא
יסתיים.
פרק הבא הוא אחרון, זה הזמן להגיד להתראות:(. אבל יש לי שאלה, תרצו שאתחיל לכתוב פאנפיק או להמשיך לתרגם את אבות גרושים? (בסופו של דבר אעשה גם וגם).