New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 26

אולי זו הייתה טעות לספר ללואי על הכאבי ראש הבלתי פוסקים בימים האחרונים. הוא נהיה מאוד פרנואידי, במיוחד משתמש בתקופה הזו שאנחנו הרבה בבית, פחות עושים את ההצגה שאנחנו אמורים לעשות ודואג לי עד כדי כך שהוא יכול להשאיר את און בוכה, לבוא אליי ולדאוג לצרכיי (מה שאני מוצא כלא כל כך אחראי) , וזה כי הוא אוהב אותי. און גדל מיום ליום, העיניים שלו נהיו יותר ברורות, וכנראה אלוהים רוצה להרוג את הבנות או הבנים כי און קיבל שילוב צבעים שלי ושל לואי. וביום הראשון שגילינו על זה זה לא עבר בשלום כמובן.
נייל הרביץ לי, ליאם השפריץ עלי ועל לואי מים, זאין התחיל לבכות, ואני ולואי פשוט עמדנו כחפים מפשע.
ואפשר להגיד שהבנו שהאחריות להיות אבא זה לא כל כך פשוט.
לדוגמה, עכשיו! אני יושב לי במיטה בזמן שאון משחק עם הצעצועים שלו שאין לו באמת עניין בהם, ומפריע לי לראות את הסדרה האהובה עליי בגלל הקולות החמודים שלו. זה עוד נשמע בסדר, אבל מה שקרה בלילה זה שישנתי בסירוגין. לואי בשלב מסוים פשוט התמוטט מעייפות וביקשתי ממנו ללכת לישון, ובמקרה אחר הוא היה מתווכח איתי, אבל כנראה הוא היה עייף מידי בשביל להתווכח איתי.
"און... בבקשה תהיה בשקט" אני מבקש, מסתכל על הבן שלי ששוכב ממש לידי במיטה, לא מבין מה אני רוצה ממנו, וכשהוא חייך קצת אני השתגעתי.
"מה? אתה אוהב שמביאים לך צומת לב פושפושון קטן? כן? בוא אליי" אני אומר בקול תינוקי, לוקח את און אליי ושם אותו על רגליי ומנדנד אותו, עושה לו קצת סוס (משהו שנהגתי לעשות לסקרלט הרבה מאוד כשהייתה קטנה) בזמן שהוא מצחקק כשאני עושה לו 'איפה התינוק? קוקו!' מסתיר את פניי, ומראה אותם.
וזה פשוט מושלם.
החוויה של אבא ובן, נהנים בשלב הזה למרות שאני כן לפעמים אומר לעצמי; אמא, אבא איך גידלתם אותי בכלל?'
זה דורש אחריות. וידעתי את זה ברגע שזה עלה לי למחשבה להביא ילד לעולם.
"הארי?" אחרי דפיקה אחת בדלת, היא נפתחה ואוליבר הופיע בכניסה
"מה?" אני שואל ביובש, חוזר לשבת נורמלי
"צריך לצאת, קדימה" אני נאנח, קם עם און ויוצא מהחדר , יורד למטה ללואי שישב בחדר של ליאם עם ליאם ועושים את עניינהם. "אתה הולך?" שאל ואני מהנהן, מגיש לו את און לא לפני שאני מניח נשיקה במצחו. "תשמור על עצמך" ביקש ונישק את שפתיי "ביי" אני אומר, נכנס לחדר שלי ושל לואי ומחליף בגדים
אני שם על עצמי מכנס ג'ינס שחור קרוע וחולצה לבנה, מגפיים חומות וג'קט שחור ארוך, משקפיי שמש (בגלל הפאפרצי) ויוצא מהחדר
"אני מכין לי תה רגע-"
"לא צריך, מקסימום נקנה בדרך" אוליבר קטע אותי ואני נאנח, יוצא אחריו מהדלת בזמן שפול בא בשביל להשגיח שאף אחד לא יתנפל עלינו. ברגע שאנחנו יוצאים מהבית כרגיל אלפי עיתונאים מחכים לתשובות, להתייחסות מהארי סטיילס.
"הארי תסתכל לפה!"
"הארי הארי!"
"הארי זה נכון שאתה ולואי טומלינסון נפרדתם?"
"זה בן זוג שלך?"
מלא שאלות התרצצו סביבי, אבל היו את אתה שאי אפשר לפספס, והם גורמים לך צביטה בלב.
אוליבר הושיט את ידו אליי אחרי ששמתי את משקפי השמש ואני אוחז בה, לוקח נשימה ארוכה ומתחיל ללכת אחריו לרכב בזמן שפול מוביל אותנו לשם, ואני שם לב שגם טרוי הגיע בשביל לעזור לפול.
אני נכנס לרכב קודם ועוזב מיד את היד של אוליבר, שנכנס ישר אחרי.
"לאן?" ג'סטין שאל, "אני אסע" אני פורע את עיניי. לא לא לא אני לא מוכן להישאר איתו לבד.
"למה? אתה לא רוצה יחס VIP?" שאלתי, בתקווה שיסכים או שג'סטין יבין את הרמז.
"לא." אמר, יצא מהרכב וחיכה שג'סטין יצא
"אני מצטער הארי... תהנו" אמר ואני מהנהן, מבין שאין לו כל כך מה לעשות. ג'סטין יצא ואוליבר נכנס למושב הנהג "הארי תתקדם לפה" אוליבר ביקש "אני מעדיף להשאר פה" אני אומר, מרגיש פחד שפעם בליבי.
"זה לא נראה טוב- או לפחות כמו שסיימון רוצה" אמר ואני נאנח, זין.
אני יוצא מהרכב ורואה שפול עם רכב מאחורינו, מה שמרגיע אותי. כי אם הייתי לבד לחלוטין עם אוליבר היו סיכויים שהייתי מתעלף באמצע זמן "האיכות" שלנו.
אני נכנס למושב לידו בזמן שטרוי משתלט על הצלמים והכתבים שחיכו לי.
"לאן נוסעים בכל אופן?" אני שואל
"תנחש."
"אתה רק גורם לי לשנוא אותך יותר, קדימה לאן נוסעים?" אני שואל, נועץ בו עיניים. אני לא משחק משחקים איתו.
הוא גלגל את עיניו "א. תפסיק להיות קשה. ב. אנחנו נוסעים לים"
"לים?"
"לים."
"מה קשור ים בפברואר אוליבר?" אני שואל, הוא רוצה שנהיה חולים או משהו? יש לי ילד קטן בבית שמחכה שאני אטפל ואתן לו יחס!
"הכל יהיה טוב" אני מסתכל עליו בחשד, שלא אנסה אפילו משהו. אני קצת הרבה יותר חסין מגיל 16.
"אז התקדמת יפה מאוד בחיים" לפתע אמר והתחיל לנסוע, "אתה באמת מנסה לפתוח שיחה?" אני שואל
"כמו כל בן אדם רגיל, כן. להזכירך, מבחינה פיזית אני בן אדם" אמר, אני מגחך
"ברור, אתה בן אדם. למרות שחשבתי שאתה קוף, אתה לא?" שאלתי בציניות
"מקסים."
זה לא לקח הרבה זמן עד שהגענו לכביש הראשי שמוביל לנמל, שממש לפני שלושה חודשים אני ולואי היינו בו וזה היה הדייט האחרון שלנו מול ציבור.
"אני יכול לשאול משהו?"
"בתנאי שאני אשאל אחר כך משהו, ואתה תהיה חייב לענות עליו." אני אומר, אוליבר הסתכל לרגע עליי ואז חזר להביט על הכביש
"אוקיי, רק תחגור" ביקש, כולם מבקשים ממני את זה, אבל אני תמיד שוכח משום מה.
אני שם את החגורה "כי אכפת לך?" אני שואל "כן. אתה בן אדם מלפני האקס שלי, אז כן הארי, אכפת לי ממך"
"אתה עדיין מחשיב אותי לאקס שלך אחרי שהפכת אותי למישהו שאנסת? זה נפלא."
"הארי אתה זה שהיית עקשן ולא רצית לעשות סקס עם בן זוג שלך, היינו חצי שנה יחד, פאקינג חצי שנה!"
"זה עדיין לא סיבה מוצדקת לאנוס אותי!" אני צועק.
"אבל זה שנינו בסיפור הזה, הארי! אז בשביל שלא תתבכיין שאני בוגד בך פשוט עשיתי איתך סקס בלי רשותך, כן-"
"תעצור את המכונית."
"כן- עשיתי איתך סקס רק בלי רשותך-"
"תעצור את הרכב המזדיין!" אני צורח
"אין לי מקום לעצור הארי! תסתדר! אני לא רוצה לעשות תאונה בשביל הרצון המזדיין שלך!" צעק ודמעות מילאו את עיניי. אני לא רוצה להיות לצידו! לא רוצה!
אני מתייפח ועוצם את עיניי, מוריד את ראשי לברכיי ומכסה את עיניי.
"לעאזאל- לא רציתי להגיע למצב הזה שוב" אמר, שם על גבי את ידו וליטף "הארי..."
"אל תגע בי" אני אומר אוטומטית.
"אוקיי, פשוט- קח מים ותרגע, מבחינתי לך לאחורה רק תפסיק לבכות, יש פה פאפארצי בכל חור." כמובן, הוא לא יתחשב בזה שאני בוכה בגללו, אלה רק כי זה לא נראה טוב בעיניי המצלמות. כמה מטומטם שחשבתי למאית שניה שאכפת לו לפחות קצת! מבן אדם לבן אדם!