New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 37

הארי אדוארד סטיילס:

כשאני מתעורר בעקבות הבכי של און אני נאנח בתסכול והולך אליו, מסתכל אל השעון שהציג את השעה 8 בבוקר. "באמת און? 8 בבוקר?" אני שואל אותו בזמן שהוא ממשיך לבכות, לא כל כך שם לב שאבא שלו ממש פה מולו.
"אני פה מותק... אני
פה" אני מרים את און, מניח אותו צמוד לחזי החשוף בזמן שהוא נרגע כשאני שר לו את השיר הקבוע שלנו, "cant help falling in love"
ולמרות כאבי הראש, מצליח לעמוד בפיתוי לחטוף כדור.
אסור לי לקחת יותר את הכדורים עד שאלך מחר לרופא שידבר איתי על כאבי הראש שלי. זה מתסכל, מעייף בעיקר, כי זה לא כאבי ראש רגילים, אבל העובדה שהתרגלתי אליהם מנחמת אך עצובה בו זמנית.
אני מסיים לשיר לאון את השיר של אלביס פרסלי, ומבחין שהוא מספיק רגוע. אני יורד לסלון למטבח בשביל להכין לו אוכל. ואז אני מביט באון בזמן שהוא על השטיח שלו, מתחיל לזחול.
"אוניייי! כן קדימה תגיע לזה!" אני קורא בשמחה בזמן שאני מחכה שהמים יתרתחו, און מנסה להגיע למשהו שמצא חן בעיניו מאוד- שזה למעשה תפוח אדמה שהיה במקרה על הריצפה. נייל... אלוהים. הוא לא הולך להרגיל את הילד שלי לאהוב תפוח אדמה כי הוא אוהב!
און בסופו של דבר מגיע לזה וכמובן שאני מתעד הכל, מבטיח לעצמי שאשלח לאבא את הרגע המרגש. אני מוחא כפיים כשהוא מגיע לתפוח אדמה אך מרים את און כשהוא מתחיל ללקק אותו
"לא... פחות און." אני אומר ומסתכל לעיניו הירוקות-כחולות היפות שלו. השיער שעדיין רואים ממש קצת אבל אני מבחין שזה בהחלט הולך להיות מתולתל כמו שלי. אבל האף הקטן שלו שבדיוק כמו של לואי, כך גם צבע השיער. ממש שילוב שלי ושל לואי. הוא הולך להיות הדוגמן הכי לוהט אי פעם.
כשאני שומע את הקליק של האושר שהמים התרתחו אני מנסה להכין לו ביד אחת את האוכל אבל בכישלון כשאני מבין שזה מכאיב ליד שלי. "תביא לי אותו, את האחיין הסקסי שלי!" לפתע נייל ירד, עם בוקסר בלבד במדרגות, בא אלינו ומושיט את הידיים לאון. אני מוסר לו אותו בזמן שאני מצחקק כשהוא עושה לו פרצופים שרק נייל הורן יכול לעשות. אבל החיוך נמחק לחלוטין שביחד עם ליאם אוליבר יורד, והם מדברים בינהם. הבחילה לא יכלה לעצור בעד עצמה מה שמוביל אותי לשירותים ולהקיא את כל ארוחת הערב של אתמול, מרגיש את הצריבה והשריפה בגרוני בזמן שבטנע מתכווצת בזמן שהכל יוצא. אני נשאר בשירותים 10 דקות, מסתכל על פניי שנראות כמו גיהנום . לעזאזאל. אני חייתי בשקר, הוא פשוט כל כך זין הבן אדם הזה! המחשבה שמכה בי שוב ושוב שהוא לא אהב אותי באמת מובילה אותי להתיח את ידי על השיש וזה מוביל להתייפחות של כאב. היד שלי...
אני שוטף את פניי עם ידי השמאלית בזמן שאני לא מוריד מבט מהמראה.
'הכל יהיה טוב הארי, הכל יסתיים ממש בעוד כמה שעות' אני נושם עמוק, מתנחם בעובדה הזו ומנגב את פניי לפני שאני יוצא מהשירותים. אני מתעלם כשאני מבחין שאוליבר מסתכל עליי בבלבול בזמן שליאם וזאין מפטפטים, ונייל מאכיל את און. אני מוודא עם נייל שהוא ישאר עם און לפני שאני עולה למעלה לחדר שלי ושל לואי, שעדיין היה במיטה, אך הפעם הוא היה ער ומתעסק בטלפון שלו.
"לואי..." אני קורא לו, הוא מרים את מבטו במידיות ומחייך לרגע לפני שמוריד את החיוך "למה אתה חיוור?" שאל בבלבול "הקאתי, וזה כי ראיתי את אוליבר" אני אומר והוא מהנהן.
"הכל יהיה טוב, אני פה." הוא אומר בזמן שאני מתיישב לידו והוא מתיישב על המיטה בשביל להיות (לנסות לפחות) בגובה העיניים. "אני יודע. אני אוהב אותך." אני אומר, והוא מחייך אליי "אני אוהב אותך מאוד גם, הייתי מנשק אותך אבל כנראה יש לך טעם של קיא בפה ואני עדיין לא צחצחתי שיניים" אומר ואני מגחך, ואני מחליט שזה יהיה רעיון לא רע לקחת מסטיק מנטה באמת.
"אז תוזיז את התחת הסקסי שלך למקלחת" אני אומר וקם חזרה
"רגע אבל-"
"לא. לך לצחצח שיניים." הוא מסתכל עליי בתסכול ובכאב רב עוזב את האייפון שלו, וקם מהמיטה. וזה פשוט קסם שברגע שאני רואה אותו אני שוכח מכל הבעיות שלי, שוכח שלפני רגע ראיתי את אוליבר והקאתי בגללו, הבן אדם שבגללו היו לי חרדות במשך שנתיים ובעיות שינה עד שהגעתי לאוניאברסיטה.
אני צובט את הישבן של לואי, והוא מכווץ אותו
"אל תגע לי בתחת."
"אני אגע לך בתחת"
"אל תגע לי בתחת." אני מגחך כשהוא עושה סיבוב של דוגמנית ואז נכנס למקלחת וסוגר אחריו
אני נשכב בעדינות על הסדינים, מחייך כשאני מריח את הריח של לואי שנשאר שם ועוצם את העיניים.
עם עיניים דומעות שראיתי את אמא בחלום לפני כמה ימים, וזה ניפץ לי את הלב כשחשבתי על כמה אני מתגעגע אליה.
אני לוקח את הטלפון ורושם לסיימון שאני צריך לדבר איתו, ובקבוצה של הבנים שאני צריך לדבר איתם ושיהיו בעוד 5 דקות בספא כולם.
'זיינוקי: אבל אני לא יכול!'
'תפוח אדמה אשכנזי: למה אתה לא יכול? אני כבר יכול לתרץ שאני עם סקסי בקסי האחיין המקסים, אז תהיה בשקט'
'סטוקר פיינו: מה קרה זאין? מה יושב על ליבך?'
'זיינוקי: אני וג'יג'י רוצים לצאת עוד כמה דקות'
'אני: הו תאמין לי שזה לא יהיה עוד כמה דקות, ככה זה אצל בנות, עולם קשה. במקום כמה דקות זה יהיה שעה פלוס'
'אני: קיצר לואי יוצא מהמקלחת ותרדו, שונא אתכם.H'
אני סוגר את הטלפון ונאנח, מחכה שלואי יצא מהמקלחת ובזמן הזה לוקח את הכוס מים של לואי שלא שתה הכל בלילה ושותה, לוקח מסטיק מנטה בזמן שלואי יוצא, שיערו עם פוני הצידה והוא עם ג'ינס שחור וחולצת בסיס שחורה
"הו אתה לא יכול לעשות את זה! תחליף לטרנינג" אני אומר והוא מגלגל את עיניו
"תתאפק" אמר בזמן שהוא לוקח את האייפון מהמיטה, מסתכל בהודעות ששלחנו בקבוצה ומסתכל עליי
"בוא נרד" אני אומר והוא מהנהן, אנחנו יורדים לכיוון הסלון ואני מוצא אותם שם, ליאם עם און ומשחק איתו קצת, נייל וזאין מדברים בניהם על דברים כנראה לא חשובים
"שלום לכם חבורת פיראטים." אני אומר בזמן שאני מגיע לספה, בזמן שכל תשומת הלב של כולם באה אליי
"מה היה כל כך דחוף? אתה קצת מלחיץ." נייל אומר בצחקוק קטן, אך כשהוא רואה שאני באמת אני רציני מחק את החיוך
"ה-הארי?" נייל שואל, לואי הלך לצידו של נייל והתיישב לצידו, ואני היחיד שעומד עכשיו
"אז כנראה שמתם לב שהחיים שלנו דיי נהפכו לסבל מאז כל תקרית החוזה. במיוחד בשבילי, שזה מלווה עם טראומות מהילדות. ולא רק מהילדות! סיימון פשוט הרס לי כל כך הרבה דברים שבניתי במהלך החיים...
מה שאתם לא יודעים, זה שחלמתי על אמא שלי לפני כמה ימים-"
"ה-הארי-"
"הכל טוב זי, בכל מקרה, היא אמרה לי לעשות משהו... שזה... לצאת מהלהקה." אני עוצם את עיניי לשניה לפני שאני פוקח אותן ומבחין שליאם עם מבט קר על הפנים, זאין עם דמעות בעיניים ונייל בשוק
"חברה אתם יודעים עד כמה זה קשה להארי, קדימה תגידו משהו" לואי שובר את השתיקה המביכה
"א-אין לי כל כך מה להגיד. תעשה מה שטוב לך האז... במיוחד אם אמא שלך אמרה לך את זה. אני תומך בכל החלטה שלך" זאין הראשון שקם, מחבק אותי בעדינות למרות שאני עדיין לא רוצה שיגעו בי. אבל כרגע, אין לי כל כך ברירות.
אני מחבק את זאין ולוחש לו תודה באוזן, קובר את פניי בצווארו וזה החזיר אותי לחיבוק כשסיפרתי לראשונה לזאין על סיפור החיים שלי באוניאברסיטה בשנה וחצי הראשונות שלנו שם.
ואז גם נייל קם, ולואי איתו והוא מושך איתו את ליאם לחיבוק קבוצתי
ויכולתי להבחין שליאם לא מרוצה בכלל מזה שאני יוצא מהלהקה. מה שמוביל אותי לבקש ממנו לצאת איתי לבחוץ ולדבר איתו, ולאחר דחיפה קטנה מלואי בלית ברירה יצא איתי לחצר הגדולה
"פיינו... תבין שאתה ונייל לא יודעים עד כמה אוליבר ואמה טראומטים עבורי, סיימון אתה יודע לפחות, ועל כמה זה חשוב שאני אקשיב לאמא שלי." אני מתחיל, ואנחנו מסתובבים מסביב לחצר
"זה לא שאני לא מבין את ההחלטה שלך אח. אבל... אני גם מבין שזה כנראה סוף הלהקה. אתה חלק בולט מידי בלהקה, האז. וזה לא יהיה אותו הדבר בלעדיך." אומר ומושך באפו
"אני... אני מאוד מצטער. מצטער על זה שאני עושה את זה לכם. אבל אני רוצה שתהיו איתי מאחורי ההחלטה הזו, אוקיי?" אני מבקש והוא מהנהן, מחבק אותי פעם אחרונה לפני שאנחנו נכנסים חזרה, ואני ישירות לחדר של סיימון.