New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 21

לואי וויליאם טומלינסון:

"זה מושלם." אני אומר, בזמן שהשמש ממשיכה לשקוע.
בדקות האחרונות אני והארי פשוט יושבים בחדר שלנו שמשקיף לשקיעה, וראינו איך השמש שוקעת, תוך 2 דקות או יותר והיא נעלמת. ככה זה היה בימים האחרונים, ומצאנו את זה כתחביב אצלנו, ומקור הרגעה.
זה אחד הדברים הכי יפים שיש, במיוחד בחורף, אבל עכשיו אנחנו לקראת האביב, שזה לא פחות מושלם.
"ן...נעלמה." הארי הודיע, מולנו רקיע כתום וכחול, מעורבב עם הצהוב.
"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאל
"ובכן, מצטער לאכזב אבל אני צריך לעבוד על השיר, איף" אני אומר ומגלגל את עיניי, "אתה באמת מצליח לכתוב שיר?" האז שאל ואני מניד בראשי
"על מה יש לי לכתוב? 'הו יפהיפה מתוקה אהובה תנשקי אותי ואני אזיין אותך בחזרה'"? אני שואל בזמן שהארי צוחק "תכתוב מה שאתה מרגיש" הארי אמר ומשך בכתפיו "הארי, אם אני אכתוב מה אני מרגיש רוב השיר יהיה 'הווו איזה חרא חיים... הוווו איזה חרא חיים... זה רק אני וממרח השוקולד לצדי שקורא לי לואי...לואי...לואי...' אני בא שוקולד!" אני צועק ורץ ללמטה, לוקח את ממרח השוקולד וכפית ומתחיל לאכול, מתיישב ליד ליאם שהסתכל עליי כאילו אני חייזר
"תמשיך להתעסק בעיניינים שלך מותק, קדימה" אני תופך על כתפו ולוקח עוד כפית שוקולד, בזמן שהוא מסיט את מבטו חזרה למשהו שהוא רואה
"לואי...קדימה כולם יחשבו שאתה בהריון אם תמשיך לאכול כמות כזו של שוקו- הו לא נייל!" הארי צעק מלמעלה, ואז שמעתי קול של משהו נופל, אני מביט הצידה בהיסוס ופוער את עיניי כשאני רואה חבילה ריקה של שוקולד "הארי נייל גמר לי את כל השוקולד?!" צעקתי, הולך לכיוון המדרגות ומוצא שם את נייל והארי מתעמטים, ואוליבר פשוט עןמד ומסתכל עליהם.
אבל לפני שיכולתי בכלל לזרוק הערה עוקצנית הטלפון שלי החל צלצל.
"הלו?" אני עונה למספר הלא מוכר
"אני מדבר עם לואי טומלינסון והארי סטיילס?" שאל ואני מצמצם את גבותיי בבלבול
"כן, מי זה?" אני שואל, מסמן להארי לבוא
"מדבר ג'ורג'... זה בקשר לתינוק שלכם" נשמתי נתקעה בגרוני. אני מסתכל על התאריך בהמהירות
"ה- ה30.1" אני ממלמל, מרגיש חסר אחריות ושכל הבטחון שלי ירד ל0.
"כן ג'ורג', קרה משהו?" אני שואל
"לא, רק לוודאות שאתם מוכנים, מחר תוכלו לבוא ולפגוש אותו" אנחנו לא מוכנים בשיט, שיט. שיט!
"כן, כמובן. תודה ג'ורג'" ברגע שסיימתי את השיחה התייפחתי והחלתי לבכות באופן לא צפוי, ובכן, מבחינה פיזית כן, הכל מוכן. עריסה, טיטולים, בוסטר, הכל. אבל מבחינה רגשית, הרגשתי לא מוכן בכל מובן שאפשר. 
"לו מה קורה?" הארי שאל, משך אותי לחיקו בזמן שאני מושך באפי. "זה מחר" אני ממלמל, "אני יודע לאב, אבל הכל יהיה טוב, הוא יהיה הילד הכי מזליסט שיש, עם האבות הכי מדהימים שיש, לו, הכל יהיה טוב. אני מבטיח" אמר, אני נושם עמוק, מעלה את מבטי להארי ומנשק את פיו בזמן שהארי רוכן אליי ונישק חזרה.
"מצד אחד אני מאוד מתרגש, מצד שני אני מרגיש כל כך רע שהוא יצטרך לעבור את מה שאנחנו עוברים יחד איתו" אני אומר ומושך באפי, מחשר את ראשי לחזו של הארי
"אני יודע, ואני מבין את ההרגשה. אבל אנחנו נעשה את הכי טוב שלנו, נכון? אנחנו לא ידענו שזה מה שהולך לקרות" אמר, וברגע זה נייל בא ושם ת ידו על כתפי. וזה גורם לי לטעות אם הם זוכרים שהתינוק הקטן והזעיר שלי ושל הארי מגיע מחר.
אני לוקח נשימה ארוכה, מבין שמעכשיו אני צריך להיות חזק, במיוחד בשביל הבן שלי.
אני מתנתק ממגעם של הארי ונייל, הולך למטבח להכין לי קפה בזמן שאני מביט מעבר לחלון, שמשקיף לחצר הסגורה. אני ממשיך להכין את הקפה, לוקח טים טם אחד שחיכה במקרר לפני שאני מרגיש את זרועותיו של הארי סביב מותניי "אתה יכול להכין לי גם אחד?" שאל ואני מהנהן "כן בטח, אתה רוצה את זה על חלב?" אני שאל והוא מהנהן, מה שמוביל אותי להכין קפה נוסף. לבסוף אני והארי עלינו לחדר עם קפה חם בידיים ושוקולד. 
"אני באמת מנסה להבין איך אתה מצליח לאכול עוד מתוק אחרי שאכלת ממרח שוקולד" הארי אמר כשהתיישבנו במיטה
"ובכן הארי, שוקולד זה החיים. אם אתה רוצה מתנה מושלמת עבור היום הולדת שלי תביא לי כמויות של סוגי קינדרים, ואז אני יהיה שלך לנצח" אני אומר ולוגם מהקפה
"מעניין..." אמר ואני מצחקק, נזכר שעוד יומיים יש לו יום הולדת, ונזכר תוך כדי על מסיבת ההפתעה שתכננתי לו, ווידאתי עם ג'מה שאמורה להגיע לפה עם כולם אם תוכל לשמור עליו, והיא הסכימה במיידי. אז הכל מתוכנן.
"הארי ציפיתי ליותר, אתה לא יודע שהחבר שלך אוהב שוקולד עד כדי כך?" אני שואל, לא מאמין שאולי יש משהו שהוא לא יודע עליי
"ובכן, אני לא אמרתי את זה. רק אמרתי שאני לא מבין איך אפשר לאכול כל כך הרבה שוקולד" אמר והרים את ידיו למעלה כחף מפשע.
"בכל מקרה... מחר בבוקר צריך לקום מוקדם ולנסוע לבית החולים ולוודאות שלא יראו אותנו, נקווה שלא יהיה בעיות. אתה רוצה לארוז תיק עכשיו? או לקום ממש מוקדם מחר ולעשות את זה על הדקה ה-90?" שאל ואני קם, לוקח את התיק מתוך הארון
"בוא נעשה את זה עכשיו" אני אומר והוא מהנהן, בזמן שהוא קם מהמיטה לא לפני שלוגם מהקפה ומניח אותו על השידה לצד שלי.
אנחנו לוקחים בגד או שניים, טיטולים, ובגדי החלפה לנו, וחיתול כמובן ומכניסים מסודר לתוך התיק.
ואז זה בא משום מקום.
ההרגשה של המערבולת בבטן שמכנים אותה גם כפרפרים. וכשדמיינתי את הארי אוחז בסקרלט, עלו לי דמעות לעיניים, שלפיכך מהקודמות הן שמחות.
יהיה לי תינוק קטן מחר.