New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 32

לואי וויליאם טומלינסון:

הרגל שלי לא מפסיקה לנוע בזמן מעלה ומטה בזמן שאני כוסס ציפורניים ועור מת מהלחץ. זה אשמתי, הוא יכול למות עכשיו, באשמתי. לא... זה לא מגיע לו, זה לא מגיע למלאך הזה בכלל. והילד שלי! מה יהיה גורלו?
הדמעות ממשיכות לזלוג במשך 6 שעות. כן, שש שעות אני יושב שם, בחדר ההמתנה ובקושי מזיז עפעף. מחכה למנתח כלשהו שיבוא ויגיד לי שהמצב משתפר.
"לו, אתה רוצה קפה? מאפה? סלט אולי? משהו?" נייל שואל בזמן שאני מניד בראשי, אני לא רוצה כלום. וחוץ מזה, אבא של הארי וג'מה צריכים להיות פה ואני רוצה שזה יהיה אני מי שיקבל אותם, ונחכה עד שמנתח יצא מהחדר המזדיין שבו נלחמים על חייהם של שני אנשים שהכי חשובים לי.
"אתה לא אכלת-"
"אני יודע" אני קוטע את נייל, נשאר לבהות בקיר הלבן במתח וציפיה.
"אוקיי...ליאם וזאין מגיעים לפה ממש עוד כמה דקות, תגיד להם שהלכתי להביא כמה דברים" ביקש ואני מהנהן. נייל הלך, משאיר אותי לבד, אני והמחשבות שלי לבד בזמן שאני לא טורח לנקות את דמעותיי בכלל, שאני לא מבין איך נשארו לי בכלל אחרי השלושה ימים האחרונים שבכיתי כל כך הרבה.
כשדס וג'מה ומייקל הגיעו, דס נראה כל כך נסער, מייקל מנסה להרגיע את ג'מה שנראת כל כך רע כרגע עם השיער הפרוע, ושקיות מתחת לעיניים.
"קיבלת עידכון או משהו?" דס שואל, בזמן שמחבק אותי ואנחנו מתנחמים בחיבוק קטן.
"לא... זה מפחיד אותי" אני מתוודה
"זה בסדר. הוא יהיה בסדר. סך הכל הם נלחמים עליו אם הם שם כל כך הרבה זמן. אני מקווה לפחות..." אמר, מתנתק ממני בזמן שמתיישב בכיסא, וכמוני, ללא רגע קטן בלי תזוזה. אני חוזר לאותו מצב שהייתי, רגל נעה מטה ומעלה ללא מעצור, בוהה בקיר הלבן לצד דלתות הזכוכית שבתוכו נלחמים על און והארי, ואני לועס את אצבועותיי בלחץ. לאחר 10 דקות מורגשות כמו כל מאית שניה ב6 שעות האחרונות, זאין וליאם באמת הגיעו, נייל לצידם עם שקית שבתוכה כמה דברים לנשנש, אבל תיאבון לא היה לי. אפילו לא קרוב לזה, רק רציתי שיבואו ויגידו לי שהם בסדר.

ככל הנראה הקימה שלי הייתה יותר מהירה ממהירות הכי גבוהה של מכונית מירוץ כשמנתח יצא משם, לאחר שעה נוספת.
"מי פה לסטיי-"
"אני! מה איתם?!" אני ממהר יחד עם דס למנתח שכנראה רגיל ליציאות המהירות האלו.
"התינוק בסדר לגמרי! אבא שלו ככל הנראה הציל אותו מאסון. הוא יובל עכשיו לחדר התאוששות. אבל האבא... ובכן, במצב מאוד קשה. אנחנו נלחמים עליו, כל כך קשה, אבל בעקבות בעיה שהייתה לו זה מאוד מסבך אותנו. האם היה לו כאבי ראש לאחרונה?" אני לא הצלחתי להוציא מילה. זה הרגיש כבניין שלם שנוחת עליי ואין לי דרך לצאת משם, זה הרגיש שאיבדתי כל כך הרבה מעצמי. מה שמוביל לדמעות, שוב.
"הוא מאז גיל 8 על כדורים בעקבות תאונה קשה שקרתה לנו, אבל אני הבנתי שזה החמיר... לואי, קדימה תספר לו" דס מנסה לעודד אותי לדבר, מלטף את גבי מטה ומעלה למרות שאני יודע כמה הוא מנסה להשאר מפוייס. "אני יביא לך כוס מים" המנתח אומר, הולך משם ומשאיר אותנו חסרי אונים.
"נו? מה קורה?!" ליאם שואל, קם ביחד עם כולם חוץ מזאין שעדיין אבוד בתוך עצמו ובשוק על החדשות שנחתו עליו.
"און במצב מצויין, אבל הארי ההפ- מצטער" דס מתפרץ בבכי חזק ומשאיר אותי לבד, ואני לא יודע לאן הוא הלך, כי אני עסוק מידי בעדכון.
"הנה" המנתח חזר עם כוס מים, מגיש לי אותה וביד רועדת, פנים רטובות אני שותה לאט לאט מתכולת הכוס. ואז אני מבין שאני חייב לעדכן אותו, כי כל מאית שניה קריטית.
"ה- הוא התלונן על כאבי ראש מאוד חזקים מעבר למה שהיה לו בעבר בזמן האחרון, היה לו קשה לשמוע רעש חזק והוא ה-הגיע למצב שלקח שלוש כדורים ללא אישור רופא או התייעצות" אני אומר, מסתכל לעיניו החומות של המנתח
"אני מבין... אני יביא לך טופס ותרשום שם סוג כדורים ופירוט על מה שהיה בזמן האחרון, בסדר?-"
"לא, לא. בבקשה תכנס לשם ותלחם על חייו, לך לשם!" אני צועק, לא רוצה שיבזבז את זמנו פה, איתי, בדיבורים שמרגישים כל כך לא רלוונטים.
"אבל זה חשוב. בזמן שתמלא אני אלך חזרה לבן זוג שלך, בסדר?" אמר ואני מהנהן. מניח את כוס המים בשולחן קטן שהיה שם.
ניצוץ של אושר קטן הופיע לראות את און במיטת מעבר לכיוון חדר התאוששות ולהבין שהוא בסדר. אבל זה לא בסדר, כי אם לא אבא שלו הוא לא היה פה, לא... הארי.
הארי. רק הארי, זה מה שאמור להיות בראשי כרגע.
אני ממלא את הדף, כותב שם כל דבר שקרה בקשר לבריאות של הארי בזמן האחרון ולא מפספס דבר קטן.
כשהמנתח שמתגלה כרוי, אמר שהארי מבלבל אותם ומשתפר ומדרדר כל פעם. וזה למה לוקח להם כל כל הרבה זמן להיות בחדר הניתוח. רוי לקח את הדף ונכנס פנימה חזרה, משאיר אותי שוב חסר אונים.
"איפה ג'מה?" לפתע דס שאל, ואני מסתובב ומבחין שג'מה ומייקל כבר לא באותו מקום שהיו, ואני נאנח. זה לא קל בכלל המצב הזה. ליאם ונייל המבוגרים ומפוקסים היחידים כרגע, וזאין... עדיין מנסה לעקל את המצב. דסמונד ואני בתוך בלאגן שלם בראש.
לא צפיתי לסיים איחוד משפחתי ככה, והמצבי רוח שהשתנו תוך רגעים לא נתנים לעיקול. מהמצב הכי עצוב שיש אני נהיה שמח, ועכשיו, בתוך בלאגן שקשה לי בכלל להבין שזו המציאות.
הארי, הארי שלי! נלחם על חייו, בשביל לא למות. אם אילו היה יודע שאני פה, לואי, מחכה שהמצב ישתפר והוא יבריא, הוא היה עושה את זה? הוא היה משתפר במצבו מהר יותר? כי אם כך אני מוכן לצבוח שאני פה בשביל שהוא ישמע.
רוי הגיע אלינו שוב לאחר שעתיים נוספות של מתח ואי הבנה, ואחרי שליאם כמעט קשר אותי לכיסא בשביל שאני אוכל משהו.
"המצב משתפר, ככה כבר כמה דקות. ואנחנו מרדימים ומנשימים אותו, מחברים אותו לכמה כלי עזר שיעזרו לגוף שלו להתמודד. אוקיי?" וזה העלה לי חיוך. חיוך קטן של תקווה שהוא בסדר, שהוא לא ימות. הוא ישאר איתי.
"אה... פגשת כבר את התינוק? כי אם הוא התעורר ולא תהי-"
"דודה שלו שם איתו, הכל טוב" אני קוטע אותו והוא מהנהן בהבנה.
"אז רגע, הוא נשאר בחדר ניתוח? אני אוכל לפגוש אותו?" דס שואל
"אנחנו תופרים כמה דברים אחרונים אצלו והוא הולך לעבור לחדר חירום עם השגחה צמודה. כרגע אנחנו מגדירים את המצב שלו כמתייצב לבינוני. אתם מחוסנים? בריאים? כי אם לא אז לא תו-"
"אני בריא. 100%" אני מתפרץ והוא מהנהן
"אני... לא כל כך. עם כאבי גרון, אסור לי לפגוש אותו?" דס שאל
"בהחלט שלא. זה מסוכן." רוי אמר ודס מניח את ידו כח כתפי, כל האחריות מוטלת עליי.

פרק אחרון ל2020! שנה טובה אהובות\בים🤍