New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 19

הארי אדוארד סטיילס:

לואי יצא יחד עם אמה מהחדר, משאירים אותי חנוק יחד עם אוליבר בחדר, לבד.
"אז זה רק שנינו אה?" אמר אוליבר, אני נועץ את עיניי בו, מה הוא רוצה עכשיו?
"כן, ואתה יודע? אתה מוזמן לצאת מפה, יותר ממוזמן כי אני לא מתכוון לעשות משהו עכשיו, תמצא מישהו אחר להזדיין איתו" אני אומר ונשכב במיטה, מדליק את הטלוויזיה בשביל הסחת דעת קולית מאוליבר. היה מוצג תוכנית בוקר של קפיטל, הם דיברו שם על כל מיני דברים שלא מצאתי בהם באמת עניין.
וכשהרגשתי את הסדינים שוקעים העלתי את מבטי לאוליבר שנשכב לצידי, גם צופה בקפיטל ולא מסתכל עליי גם כן.
וזה היה מצויין, ובכן- אפשר להחליף מצעים אחר כך נכון?
זה היה כמה דקות שקטות לפני ששמעתי צעקות מבחוץ, וזהיתי את הקול של זאין וליאם- לא שוב.
נסיתי להתעלם מזה, עד ששמעתי קול זכוכית נשברת מה שהקימה אותי מיד. יצאתי מהחדר ומבחין בתמונה ממוסגרת- ובכן שהייתה ממוסגרת שמנופצת על הריצפה, זאין וליאם צורחים על אחד השני ואף אחד לא באמת מקשיב לאחד השני
"היי היי היי תפסיקו עם זה" אני מבקש, מתקדם לזאין שעמד לצעוק בתורו וסגרתי את פיו עם ידי, מנסה להילחם בי אך נכנע דיי מהר, מתחיל לבכות לי על הכתף.
בזמן הזה ליאם ירד מהר במדרגות ואלוהים יודע לאיפה הוא הולך. לעזאזל איך הגענו למצב הזה?
"זאין... מה קרה?" אני שואל, מנקה את הדמעות מהלחי שלו "ליאם פשוט קילל את אבא שלי ללא סוף- ברמות של מוות! אתם שוכחים שזה אבא שלי?! עד כמה שהוא עושה לנו רע הוא פאקינג אבא שלי!" צעק, אך אני מושך אותו חזרה לחיקי בשביל שימשיך לבכות שם
"הו קדימה זאין, הכל יהיה טוב" לפתע אוליבר אמר מאחוריי, התקדם לזאין וליטף את גבו
"לא זה לא! כולם מקללים אותו ללא סוף ולא נותנים לו צ'אנס להשתנות! הארי, אתה אומר שלכל אחד מגיע הזדמנות שניה לתקן את המעשים שלו נכון?"
"כן אני כן- אבל לא אמרתי שום דבר רע על סיימון ברמה של הלוואי הוא ימות או משהו כזה זי, יכולת לנסות להגיד את מה שאמרת לי לליאם-"
"אמרתי, נראלך שהוא רצה להקשיב? הוא כל כך פגוע מאבי שהוא שוכח אותי בסיפור" אמר, מושך באפו ומנגב אם חולצתו את האף
"אני אדבר איתו, אוקיי?" אני אומר, והוא מהנהן. אני מופתע מאוד שזאין וליאם רבו, הם החברים הכי טובים מאז שאני ולואי יוצאים! הם מסתדרים תמיד לא משנה מה.
"א-אני הולך לג'י- שיט גם איתה רבתי, שיט שיט שיט" זאין הכה את ידו בקיר וירד במדרגות, משאיר אותי קפוא
"ז-זאין!" אני קורא לו, אך שמעתי את דלת הבית נטרקת ואיתה אני עוצם את עיניי בחוזקה, לא... השמחה שלנו רק דואכת.
"זה תקופות הארי... תאמין לי כשתראו את המעריצים שוב, תתחילו להופיע שוב תשכחו מכל הבעיות שלכם" לפתע אוליבר אמר, כאילו קרא את מחשבותיי
"אני מקווה..." אני אומר, חוזר לחדר ואוליבר אחריי
"אז...הזדמנות שניה אה? אתה באמת מאמין בזה?" שאל ונשמתי נתקעה בגרוני
"במקרה שלך הייתי חושב פעמיים" אני אומר ומגלגל את עיניי "אני עד כדי כך איש נורא? עד כדי כך שלא תתן לי הזדמנות שניה?" פי נפער, כך גם פי ולא היו מילים בפי- מה לעאזאזל?!
"אתה רציני איתי או מה?! אוליבר אני בפאקינג זוגיות ארבע פאקינג שנים! על מה אתה מדבר?!" אני צועק, בשוק שהוא אמר את זה בכלל
"ובמקרה ולא... ולא היית מכיר את לואי, היית יוצא איתי?" שאל ואני מגחך בערסיות
"אם לא לואי, לא היינו נפגשים שוב, אז אם אתה כל כך נהנה לראות אותי סובל בנוכחות שלך פה אז אתה צריך ללכת להגיד תודה ללואי" אני אומר, לוקח משקפי שמש ושם סווצ'ר מעליי ויוצא מהחדר ללמטה, אוליבר עדיין אחריי
"ובכן, אוקיי. אני יגיד לו"
"כי אתה נהנה כל כך לראות אותי סובל אה?" שאלתי, מתכוון לצאת מהבית
"כן" אמר ועמדתי להגיד משהו, אבל זה לא יצא מרוב השוק
"רצית ללכת, לא? ביי לאב" אוליבר אמר וסגר את דלת הבית, אך פתחתי אותך בחוזקה, רואה את אוליבר בדרך לסלון
"אתה אהבת אותי בכלל איי פעם?" אני שואל, פגוע מבן אדם שעושה חטא על פשע
"אתה אהבת אותי?" שאל והתקרבתי אליו 
"אתה רציני איתי עכשיו?! אוליבר אני פאקינג התוודתי בפניך פעמיים! ואתה פשוט צחקת עליי! אז אתה צריך לענות על השאלה שלי קודם, קדימה" אני אומר, דמעות בעיניי. אני משלב את ידיי ומחכה שיענה
הוא התקדם אליי ועם כל צעד שלו פעימת הלב שלי התחזקה יותר ויותר, דמעה ירדה במורד הלחי שלי ואני מבין שאין לאן לברוח כרגע. זה קרה תוך שניות, שניות שבהן הרגשתי בסיוט, סיוט מציאותי. 
אוליבר התקדם עם פניו ונישק את הדמעה שירדה במורד הלחי, ומרוב בהלה הרחקתי את ראשי מהר ממנו
"אל." אני מבקש, ממהר לצאת מהבית עם דמעות שזולגות ללא סוף, במורד הלחיים שלי, אני לא ידעתי באמת לאן אני הולך, אבל לאן שהלב שלי הוביל אותי, הלכתי.
אני נכנס לרכב ונוסע לנהר באונאברסיטה, זה לקח שעה וחצי נסיעה הפעם, נסיעה שקטה לחלוטין שבה אני לא רוצה לחשוב על כלום.
אני מגיע לשם, וקיללתי את כל האנשים שהיו שם באותו זמן, לעאזאל. אני שם עליי משקפי שמש ואת כובע הקפוצ'ון על ראשי וממהר לקצה השני, שלא הייתי שם אף פעם. שם חיכה לי גן עם כמה עצים שמשם כנראה הנהר ממשיך. אני מתיישב שם ונושם עמוק, לא יודע מאיזו מחשבה בכלל להתחיל. 
"אני לא פאקינג מאמין שהוא עשה את זה" אני ממלמל לעצמי כשאני נזכר בנשיקה בלחי שאוליבר נתן לי, ובכן אפילו לא ענה לי על השאלה! אז יצאתי עם מישהו שלא אהב אותי בכלל? מה זה השטויות האלו?!
אני נשכב על הדשא ולוקח פרח נבול ומתחיל לשחק איתו בידי, לעאזאזל. אולי כדי שאני יעזוב את הלהקה? ואז לואי ואני נוכל לחזור ולחיות בעושר ואושר? אם סיימון יסכים בכלל לבטל את החוזה... אוף אוף אוף! אז זה מה שזה? הקרבתי את עצמי לשיט הזה? למה? למה זה טוב הארי? למה עשית את זה לעצמך דפוק אחד? יכולת פשוט לדבר עם לואי ולהגיד לו שאתה לא רוצה ולסיים את העניין הזה אידיוט!
אני עוצם את עיניי בחוזקה הודות למילים שעולות לראשי, הקול שדיבר אליי והרס את כל האווירה הטובה היחידה והקטנה שנשארה אצלי הודות לנהר. אבל גם זה נעלם, ויחד עם הדשא השלג המפתיע שהתחיל לרדת, יורדות דמעות. 
"א... אני תפסת- לא משנה" שמעתי קול מאחוריי, אני מסובב את ראשי, פי נפער לראות את אחות של לואי מאחוריי, דמעות עלו לעיניה ושלי כבר יורדות.
"ה-הארי? הארי הארי? איפה לואי?! אתם לא אמורים להיות יחד?! אתה צריך לשמור על אחי בגלל כל הפירסום בשנים האחרונות ו-"
"היי תרגעי, הכל טוב" אני אומר, קולי יצא צרוד מהצפוי בגלל הדמעות שעדיין חונקות את גרוני
"למה אתה בוכה? אתה ולואי באמת נפרדתם?" שאלה ואני לא יודע מה לעשות. להנהן? להניד. מה לעשות לעאזאזל?!
"זה מסובך..." אני אומר "הארי איפה פאקינג אח שלי?!" צעקה ואני מפנה את מבטי חזרה לנהר, מתיישב ומתייפח מהמחשבה של המצב החרא שאני בו
"הו- הוא ביחד עם משהי..." אני אומר, לוטי התקרבה אליי.
היא גבהה, אבל עדיין עם אותה צורת פנים שמזכירה את אימו של לואי שאזכור עד היום
"ובכן... אז אני מניחה שהמצב שלכם לא משהו-"
"זין על חוזים! אנחנו יחד לוטי, ותמיד נהיה! אל תדאגי אני עושה את המקסימום בשביל אחיך, גם אם הלקח הוא על חיי. פשוט- לעזאזאל" אני צועק מתסכול, מפיל את פניי על ברכיי ומתחיל לבכות שוב, לא יודע מאיפה הדמעות מגיעות בכלל ואיך נשארו כאלו. עיניי שרפו, נזלת באפי התבצרה, והלחיים שלי סופגות כל דמעה, או שהדמעה נופלת בדרכה לדשא הלבן.
"מ-מה?"