New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 13

אני הראשון שיוצא מהג׳יפ השחור, מלווה ב3 שומרים בזמן שעשרות פאפרצי סביבי, מנסים לקבל את כל התמונות בכל הפוזות האפשריות. שלושת השומרים הראשונים הולכים כשעוד שלוש שומרים מלווים אותי לכיוון כניסת הבניין
'בבקשה שנגיע כבר' אני מבקש בליבי. אני לא סובל את הפאפרצי, אני כל כך שונא את זה. אור הפלאש שלהם מסנוור את עיניי והם הסיבה היחידה שבגללה אני עם משקפי שמש כשיורד שלג. אני נכנס לבניין סוף כל סוף, ותוך רגעים ספורים אני רואה את זאין מאחוריי, אני מתקרב אליו כש-ששת השומרים סביבנו מפקחים עלינו
"באיזה שעה אנחנו אמורים להיות שם? " אני שואל. יש לנו ראיון לקראת השנה החדשה, היום, בלי שידעתי, ביום הולדת של לואי. כמה חרא זה?
ועוד יותר חרא שלי וללואי אסור יותר להראות חיבה בציבור. אני די בטוח שבאולפן נשיר לו היום יום הולדת אבל זה כל כך חרא. כי אני לא יכול להתלהב שלבן זוג שלי יש יום הולדת. סיימון ציווה עלינו להתנהג כאילו רבנו, ואנחנו באי וודאות איפה אנחנו עומדים. ואז, עוד יומיים נעשה את ההצגה שאני כל כך מאוכזב מעצמי שאני יעשה את זה למעריצים שלנו. נצטרך 'להיפרד' בציבור. משמה זה אומר שנצעק על אחד השני, ואני די בטוח שהבכי מהתסכול שאנחנו צריכים לעשות את זה יעזור לזה עוד יותר. 
"אני חושב שעוד איזה 10 דקות" זאין ענה, ממשיך ללכת לצידי 
כשאנחנו מגיעים לאולפן, אני פוגש שם את רום, המראיין הראשי ואני מחייך אליו ומחבק אותו, אני אומר שלום לכל שאר האנשים שבאולפן ולא מחסיר אחד מהם. אני מתיישב ליד זאין, רק אז נייל ליאם ולואי נכנסו, בזמן שאמרו שלום כאב פילח את אבריי כשלואי לא ישב ליידי, אלה רחוק ממני, לא הייתי רגיל לזה, אבל הזכרתי לעצמי שזה המחיר שמשלמים כשחושבים על האחרים. אני יושב שם. שקט בזמן שכולם מדברים עד שהשידור מתחיל.
השידור עבר כמובן נוראי חוץ מכמה רגעים שהיו עם המעריצים. אבל ברגע שאני הכי לא הייתי מוכן באה שאלה אחד מהמעריצים 
"מתיי הארי ולואי יתחתנו?" קפאתי. לא ידעתי מה לענות. הסתכלתי על סיימון שבצד האולפן וחיוך שטני על פניו, הוא יודע שאני יודע את ההשלכות. "א-... אני- זאת אומרת- אתם יודעים..."התחלתי לגמגם, הסמקתי ללא סוף, לא ידעתי מה לענות. החיוך של רום דאך.
"זה יבוא כשזה יבוא לא ככה?" נייל שאל, מציל אותי ואת לואי, אני מהנהן בחריצות אך שוכח שזה רדיו "כן. כמובן שכן."

אני נשמט על המיטה שלי ושל לואי, משפשף את פניי. אני מחכה שלואי יכנס גם כן לחדר שהוכל להיות איתו, זה היום הולדת שלו לעזאזל! כן, חגגנו לו באולפן אבל זה הרגיש כל כך לא אמיתי. אני אוהב את האינטימיות שלנו. אני פותח את הטלפון, כמובן שבאתרי הרכילות התחילו לדבר על הגימגום שלי בראיון הבוקר, וכותרות ה'זה הסוף?' עלו לאוויר בחגיגה.
"הארי הארי הארי הארי" לואי קרא לי כמה פעמים כשנכנס לחדר "מה מה מה מה?" אני שואל בצחקוק, מושך אותו אליי ומנשק את שפתיו "מזל טוב  לי!" קרא בשמחה, לדקה שכחתי מכל הבעיות שלי, לדקה. אבל אחרי הדקה הזו החיוך נמחק לי מהפנים.
"הכל יהיה טוב נכון?" אני שואל, מחזיק את שתי ידיו הקטנות יחסית לשלי
"ברור" עונה, מנשק את פי שוב, מעמיק את הנשיקה ונשכב מעליי, כורך את ידיו סביב מותניי ואני כורך את ידיי אוטומטית סביב  צווארו. "חכה רגע" אני אומר, הוא קם ממני ואני גש לשידה ולוקח משם חבילת שוקולד
"הבאתי לך מתנת יום הולדת" אני אומר ומגיש לו את השוקולד בחיוך, הוא לוקח מידיי את השוקולד וחיוך אמיתי על פניו "תודה" אמר ונישק את הלחי שלי, לפני שהספיק לקחת ביס מהשוקולד אני חוטף את החבילה מידיו "היי!" אני הולך חזרה לשידה ולוקח את הקופסה הקטנה מהמגירה, נראה שלואי לא ציפה לטבעת בתוך אבל אני מצחקק  לאור תגובתו "זו לא הצעת נשואין עדיין אידיוט" אני מצחקק כשאני מבחין בפניו הנרגשות והמופתעות 
"פעם הבאה שתקרא לי אידיוט אני אדאג לזה שאבי יצלוב אותך כמו ישו" אמר בעוקצניות, אני מצחקק והוא חוטף מידיי את הקופסה הלבנה ולוקח משם את הפתק
"מה" מלמל כשראה שהפתק מקופל ליותר מידי, ופיו נפער כשראה את האולטראסאנוד, בעיניי עלו דמעות. אני מהנהן כשהוא מסתכל עליי בשוק. אני מושך באפי
"ה31.1?" שאל ואני מהנהן במהירות
"ב31 זה קורה?" שאל  שוב, בשוק ואני מהנהן בחריצות בהתרגשות
"הבייבי שלנו יגיע בתאריך הזה! "