New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 35 (2)

המסיבה נגמרה ואני מוציא נשיפה ארוכה. והאורחים האחרונים שנשארו פה זה משפחתי הגרעינית והבנים.
בשלב מסוים אוליבר ואמה חזרו, ולמרות שצפיתי להערה מאוליבר אך הוא התעלם ממני והיה שקט מאז שחזר.
"אז... החלטתי לסיים את היום הזה ולבשר-"
"את בהריון ג'מ, יותר מידי בולט." אני קוטע אותה והיא קופצת "כן!" אני מריע ולאחר כמה חיבוקים מלואי ואבי לג'מה ומייקל (אני לא מוכן שיגעו בי.) אבי מפטפט איתה טיפה, עוזר לי להשכיב את און לישון ועוזב יחד עם ג'מה ומייקל עם עובר בבטן. אני הולך להיות דוד הארי! מי היה מאמין?
-
"כן סבתא, תודה שוב" אני מדבר בטלפון עם סבתא, בזמן שהבנים מנקים הכל.
"אתה  בטוח בטוח שאתה מרגיש בסדר? אל תלחיץ אותי ככה יותר" היא אומרת מהקו השני ואני מצחקק
"אני אשתדל-"
"אל תשתדל. פשוט תשמור על עצמך אהובי, בשבילי ובשביל סבא, בסדר?"
"כן. אשתדל" אני אומר, ואז קולט שעניתי אותה תשובה
"הארי..."
"אוקיי מצטער. כן אני אשתד- אשמור על עצמי" אני אומר , אך עדיין אומר בליבי שאשתדל.
"מעולה מותק, אז נדבר?" שאלה
"כן. אני אשמח לפגוש אותך בקרוב." אני אומר
"אתה מוזמן, אני יעדכן אותך. תביא על הדרך את לואי ואון" ביקשה
"ברור" אני אומר ומסתכל על לואי שבדיוק אוסף את הלכלוך מהריצפה
אני נפרד מסבתא ועולה לחדר שלי ושל לואי, נשכב על המיטה בעדינות ומרגיש שלווה בגופי. הכאבים בידי קצת נעלמו כשלא הוזזתי אותה, והראש שלי שקע במחשבות.
כשקרתה התאונה ככל הנראה נפגעתי בידי ובראשי, אבל חוץ מזה לא נפגעתי יותר מידי וזה נס.
לואי חזר לקשר עם משפחתו... ולא הייתי חלק מזה. אולי זה מה שהיה צריך לקרות? לתת לו לעשות את זה לבד? ...להרפות? פאק. אני לא רוצה. הרגשות שלי כלפיו ללא מעצורים ולא רוצים להרפות ממנו, ולמרות המצב המתוח ביננו אני ממשיך לדמיין את העתיד שלנו.
כשלואי נכנס לחדר אני מעלה את עיניי אליו, והוא היה נראה תשוש. "אני מתקלח ואז נדבר, אוקיי?" אני מהנהן בזמן שהוא הולך לחדר המקלחת, סוגר אחריו.
במקרה אחר הייתי מצטרף אליו, נדחף לכל מקום שהוא נמצא, אבל המצב לא מאפשר את זה. רק המחשבה שהמים יגעו בפצעים שלי שיצרבו עושה לי צמרמורות ודוחה את רצון המקלחת. ו... גם כי אני ולואי צריכים לסגור פינות, ואני חושב שבמקרה שלא היה את התאונה היינו נפרדים, או עושים הפסקה, לא היינו חושבים על יותר מידי. אבל התאונה לטובתנו בלבד ונתנה לנו את כל הזמן שאנחנו צריכים והשאירה אותנו שפויים. ואותי במיוחד. חלמתי על אותו יום שבו לואי סיפר לי על המחשבות שלו כסיפור בימי האוניאברסיטה, וזה זיכרון כל כך יפה. (פרק 38, עונה ראשונה)
וזה גרם לי להתגעגע לימים הפשוטים והתמימים, שני מתבגרים שלא יודעים הרבה...
אלוואי שיכולתי פשוט ללכת לקריירה רפואית, להיות מתמתח ולהמשיך למנתח... הרי למדתי בשביל זה שלוש שנים!
לואי קוטע את מחשבותיי כשהוא יוצא מהמקלחת, הוא כבר עם בוקסר עליו וכרגיל הוא שם עליו טרנינג
"אתה מרגיש בסדר?" שאל "ובכן... יותר טוב. הרבה יותר טוב, קצת עייף" אני אומר והוא מהנהן "אני לא אשקר. אני מפחד שפתאם יקרה לך משהו באמצע הלילה, אין פה צוות רפואי שידע מה לעשות" הוא מתוודה, ואני בוהה בשיערו הרטוב
"הם לא היו משחררים אותי אם לא היו יודעים שהכל בסדר" אני אומר כמובן מאליו. עוצר לרגע כשהבחנתי שאון זז, אך מרפה כשטני מבחין שרק שינה תנוחה בזמן שישן.
"אני יודע... אבל עדיין. זה מלחיץ" אמר ואני מהנהן, אני מבין אותו
"אז לואי... מה יהיה איתנו?" אני שואל, נכנס לעיקר הכנס שלנו כרגע
"אני... אוח אלוהים. שנינו טעינו... נכון?" שאל ואני מהנהן
"לא צפיתי ממך להרביץ. אבל לא צפיתי מעצמי להגיד דבר כזה על און." אני מתוודה, מסתכל על עיניו הכחולות
"כן... זה לא היה צד חכם מצד שנינו. ואני חושב שהמערכת יחסים שלנו מאוד בריאה אם אנחנו מודעים למעשים שלנו" אמר ואני מסכים איתו
"כן. אבל... אני מצפה שנתחשב במצב של שנינו. ו... כששנינו עצבנים אנחנו כנראה לא חושבים הרבה לפני שאנחנו עושים מעשה, אז אולי כדי להתרחק מאחד השני?" אני שואל והוא נבהל "ז-זאת אומרת בזמנים שאנחנו עצבנים להתרחק. כי זה לא מועיל לשנינו." אני ממשיך
"אני... לא יודע. זה פשוט- שאם לא אהיה לצידך כשאני עצבני אף אחד אחר לא יוכל להרגיע אותי." אומר, עדיין יושב על המיטה בזמן שאני שוכב
"אבל- אוח אלוהים. אני פשוט לא רוצה שנריב שוב וש-"
"ברור! ברור. אבל זה פשוט- אני אשתדל להשתלט על העצבים, כי אם לא אהיה לצידך אני כנראה יתחיל-"
"לחשוב מחשבות רעות על עצמך. אני מכיר אותך טוב מאוד, לו. אבל- אני לא רוצה לקחת את הסיכון" אני עונה
"הארולד, המערכת יחסים שלנו בנויה על סיכונים. ותראה אותנו!" אומר קצת יותר בקול, אך אני מסמן לא להוריד את הקול שאון לא יתעורר
"אני לא יודע..." אני נאנח, עוצם את עיניי בעייפות, אך פוקח אותן לאחר כמה שניות כשאני מרגיש את ידו של לואי על בטני "תתן לי הזדמנות, אוקיי?" שאל ואני מסתכל על עיניו הכחולות, המהפנטות.
"אוקיי" אני מהנהן, מבין שאני לוקח סיכון שאני והוא נוכל לריב שוב אם הוא לא יצליח להשתלט על העצבים שלו.
לואי מתקרב אליי, נשאר סנטימטרים ספורים משפתיי. אני מעלה את ידי לצווארו ומושך אותו אליי, מנשק ברכות את שפתיו שהתגעגתי כל כך, להרגיש אותן נגדי, ואיך הן משתלבות יחד עם שלי. אני מלקק את שפתו התחתונה ומפגיש את הלשונות שלנו, מנשק ללא מעצור.
לואי מתנתק ממני אך נשאר קרוב אליי, מצמיד את מצחו לשלי. אני מרגיש את נישמתו על פניי, וזה מותח כל איבר בגופי, מדליק אותי אבל אני ממהר להירגע, אני לא יכול לתפקד כל כך כרגע.
אני אוחז בלחי של לואי ומקרב את ראשו אליי ומנשק שוב ברכות נשיקה קטנה
"מחר אתה הולך לסיימון?" שאל ואני מהנהן "אבקש ממנו לצאת מהלהקה, בתקווה שלא יהיו בעיות." אני אומר. לואי נשכב לצידי, כך שפניו ממש מולי כשאני מסתובב אליו
"אתה לא מתכוון לדבר עם הבנים קודם? להודיע?" שאל
"כמובן שאני יודיע. אני מקווה שהם יבינו אותי" אני אומר
"כן... אני די בטוח שהם יבינו." עונה.
"אז מה עשית אחרי שיצאת מהחדר? כשרבנו..." אני שואל, הוא לא ישן ברחוב נכון?
"הלכתי להר כלשהו... מסתבר שאני עדיין רוחני מתמיד. זה חלק בלתי נפרד ממני. ואז נרדמתי כששלג פשוט התחיל לרדת עליי" אמר ואני פורע את עיניי, הוא משוגע?!
"למה לא חזרת לפ- הו..." אני מתחיל להבין את ראשו, הוא לא רצה לראות אותי...
לואי לוקח את ידי ומשלב אותה עם ידו
"כן... ישר משם נסעתי להוריי, ו-"
"רגע לוטי סיפרה לך שנפגשתי איתה?" אני שואל ומבט מבולבל על פניו, הו לא?
"מה?" שאל
"נפגשתי איתה לפני כמה שבועות, היא יודעת הכל. זה היה מפגש ממש מקרי. לא סיפרתי לך את זה כי לא ידעתי איך להגיד לך את זה בכלל, לא רציתי שתהיה גם עצוב. אז פשוט השארתי את זה לעצמי" אני מתוודה
"א- הארי... " אמר והסתכל עליי באכזבה
"אני- אני מצטער אוקיי?" אני אומר, מרגיש איך עיניי מתחילות להעצם מבעד עצמן
"הכל טוב..." מלמל, ליטף את הלחי שלי
"אם אנחנו באווירה של לספר דברים... אז הדבר שאני עשיתי אחרי המריבה זה להאנס בפעם השניה" אני אומר את זה בקלילות. כן, הנושא שהכי קשה לי לדבר עליו פשוט יוצא בקלילות מהפה כאילו זה עוד סיפור שגרתי של בן אדם
"מה?! מה קרה?" לואי קם בחדות מהמיטה, מסתכל על גופי בזמן שאני נשאר באותה תנוחה, עייף מידי לדרמות
"כשהלכת... ארבע שעות אחרי בערך. כמובן שנסיתי לעצור אותו אבל לא הצלחתי הפעם-"
"למה אתה לא תובע אותו?!" צעק ואני מנסה להרגיע אותו, ואון זז קצת שוב ואני נאנח
"אני חשבתי על זה- אבל אז קרתה התאונה. אז לא היה לי זמן בכלל לעשות את זה. ו... אני חושב שכדאי שאספר את זה לסיימון, אם יש משהו שהוא מאוד טראגי לגביו זה אונס בגלל שג'וני בזמנו ניסה לאנוס את כולם באוניאברסיטה, וחלק מהם זה זאין לפני שידע שהוא הבן של סיימון. אני אנסה, אם לא אצליח להוציא את עצמי מהחוזה אני אלך למשטרה כמובן. אין לי עניין להכניס את אוליבר לכלא- הרי היה ביננו משהו-"
"לא! לא היה בינכם כלום!" צעק, משאיר אותי מבולבל, ובנוסף לאון לזוז שוב, אני לא רוצה שהוא יתעורר אוח
"מה- לואי אתה מקנא? אני הרגע סיפרתי לך שהוא אנס אותי-"
"לא... לא... אתה לא יודע כלום" אמר, מתייפח לפני שיוצא מהחדר. אני לא מבין מה קורה, אבל אני עייף מדי בשביל ללכת אחריו, אין לי יכולת לרוץ אליו, אני מניח שאבין מה עובר עליו מחר. יום גדול מצפה מחר.