New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 17

עברו כמה ימים מאז שהשמועות שאני ולואי נפרדנו , הסרטונים של ה"ריב" שאנשים כמובן צילמו הגיעו לכל אחד. והיום הגיע הזמן לצאת לבחוץ לנשום קצת אוויר של ינואר, שהביא איתו סוף סוף שלג שלא הגיע בחג המולד.
כשסיימון ראה את כל המהומה שקורה סביב זה שאני ולואי בכאסח הוא היה מאוד שמח, הכל הלך לפי  התוכניות שלו. הוא אמר שמעכשיו אצטרך לצאת בקרוב עם אוליבר לבחוץ, להיות קרובים, מה שהעביר בי צמרמורות בכל גופי. לא התרגלתי עדיין לעובדה שאוליבר פה. וכמובן לא לעובדה שאני אצטרך להיות איתו במגע במילים עדינות. אך בסוף של יום אוליבר רואה את המבט הלחוץ שלי ואומר לי שכן היו לי אליו רגשות פעם, ועל זה אני צריך להודות. אך תמיד בסופו של דבר אני מזכיר לו מה שהוא עשה לי, שהוא עשה מעשה שובכן- אם לא הייתי כזה לחלוחי אז הוא היה בכלא. וככל שאני מזכיר לו את זה הוא נהיה הרבה יותר רך, מבחוץ, כי אני יודע מי הוא באמת.
אני שם את המעיל השחור עליי, מסתיר את השרשרת שלואי קנה לי בתול החולצה ומוריד את הטבעת בתוך המגירה שלי ויורד להגיד לו להתראות בנשיקה קטנה.
ולא טעיתי, השלג באמת ירד, מה שהעלה לי חיוך, אך הוא דאך כשנזכרתי שלא, אני לא אוכל להחזיק את ידו של לואי בשלג או להפיל אותו על השלג כמו שהיינו נוהגים. אני ממשיך ללכת ברחובות הקרים של לונדון, עוצר כמה פעמים בשביל תמונה או חתימה או גם וגם, נכנס לבית קפה שהכי קרוב אליי ולוקח קפה ומאפה, מתיישב בשולחן הכי רחוק מהדלת בשביל שאני אוכל לאכול בשלווה.
מלא מחשבות התרוצצו סביב ראשי,התעמקתי בהם מאוד, אם זה מבחינת משפחתי, או אני עצמי, על השינוי כביכול שעברתי.
עד שמולי התיישב מישהו, והוא לא אחר מאשר אוליבר
" איך ידעת שאני פה?" אני שואל בבלבול
"זה היה צפוי" אמר ומשך בכתפיו, אני מרכין את מבטי לקפה שנשאר חם עדיין, למרבה הפלא-
"אל תעשה את זה שוב" ביקשתי כשאוליבר הרים את מבטי מסנטרי אל פניו
"תתרגל" ירק ואני מגלגל את עיניי ורק רוצה שהוא יזיז את ידו מסנטרי. אני גומע את רוקי "אוליבר דיי" אני מבקש ומנסה לצאת מהאחיזה שלו אבל הוא המשיך לתפוס, ופערתי את עיניי. פלאשבקים עלו למוחי אחד אחר השני על כל הפעמים שאוליבר לא רצה לעזוב אותי, ואחד שחדר עמוק מידי והרס אותי מבפנים
"אני ביקשתי מספיק את אתה הולך לשחרר את הפאקינג סנטר שלי, חוץ מזה זה נראה מגוחך" אני אומר ושניה לאחר מכן הוא שחרר את סנטרי, וההקלה השתחררה יחד איתה.
"בוא נצא, אני מבין שאתה לא מעוניין בקפה שלך" אמר בזמן שהסתכל על הקפה שלי שכנראה כבר לא חם כמו ממקודם
"בוא נעשה את זה קצר ולעניין, מה סיימון ביקש ממך?" אני שואל "הוא לא ביקש ממני כלום" אמר ואני מצמצם את גבותיי, הוא משקר. זה לא יכול להיות, למה שהוא יבוא אלי מבעד עצמו?
"אתה משקר" אני אומר והוא מחייך בקצת, אך הבחילה שחיכתה בגרוני לא הצליחה להישאר בפנים ורצתי לשירותים , מרוקן את בטני לתוך האסלה. כאבי ראש חדים תקפו את ראשי ופחדתי שזה קשור לשליטה של הכדורים עליי. אולי הם לא משפיעים בדיוק בזמן הכי לא מתאים?
"אתה בסדר?" אוליבר הופיע מאחורי ושאל אותי, הניח את ידו על גבי
"אם לא תגע בי תהיה בטוח שמצבי יהיה טוב יותר"
"אתה בהריון?" שאל וגילגלתי את עיניי והלכתי לשטוף את פניי
"כמובן" אני עונה בציניות
"אתה רוצה לחזור לבית?" לפתע שאל , אני מקמט את גבותיי בבלבול, ועצבים בעיקר נבנו בתוכי
"אפשר להבין מה הפאקינג בעיה שלך?! למה אתה מתייחס כאילו אכפת לך פתאם?!" אני צועק בעצבים, נשען על הקיר גם גבי נגד הקיר
"אני דואג לך פשוט-"
"לא אתה לא! אכפת לך רק מעצמך! אל תשחק אותה צדיק עכשיו, כי עליי אוליבר זה לא עובד-" לפתע מישהו פתח את דלת השירותים, מסתכל על אוליבר בבלבול, ואז עליי ,ושוב על אוליבר, ואז שוב עליי. אני נאנח בתסכול ויוצא מהר מהשירותים, אוליבר אחריי כמובן.
"הארי תאט"
"למה?!" אני שואל, מנסה להנמיך את קולי בתוך הבית קפה. אני מוציא מכיסי כמה דולרים ומניח על הדלפק בשביל הקפה "תשמרי את העודף" אני אומר למוכרת, מנסה להעלות חיוך קטן על פניי
"כי-כי-"
"לא! תסתום את הפה שלך" אני מבקש ויוצא משם, מתחיל ללכת מהר משם אך אוליבר תפס את זרועי ועצר אותי בכח
"אל תגע בי!"
"פאקינג תרגע! תרגע! הארי אלוהים ישמור, מה לעזאזאל יש לך?!" צעק והתקרב אליי ואני מנסה להתרחק בחשש שיעשה לי משהו אך הוא השאיר אותי קרוב אליו, דמעות עלו לעיניי מהקרבה הזו, הרגשתי חנוק לפני שהתייפחתי ודמעות יצאו מעיניי
"הכל בסדר" אוליבר לפתע ליפף את ידיו סביבי וחיבק אותי, אך הוצאתי את אחיזתי בו, נרתע ממעשיו
"בבקשה, בבקשה ממך אל תיגע בי" אני מבקש, שפתי התחתונה רועדת, ובזמן הזה הייתי אסיר תודה שהדרך לבית היא נקיה בחלק מסוים
"הארי, אני לא יעשה לך כלום, לפחות כרגע, תרגע בבקשה, כלום לא יקרה" אמר ברוגע וניסה להתקרב אליי אך התרחקתי מהר, כמה שיותר
"אתה אף פעם לא תוכל להגיד דבר כזה, אתה מפלצת, הרסת את חיי ברגע שנכנסת אליהם, אתה שברת לי את הפאקינג לב, אל. פשוט אל." אני מתרחק עם צעדים קטנים לפני שאני שם את הכובע על ראשי ואת משקפי השמש וממהר לבית, רץ לשם, לא רוצה להיתקל בפאפרצי מזויין, ואני יודע שאוליבר לא רץ אחריי, כי הוא לא עצר אותי, לא ניסה.
אני מגיע לבית וממהר לחדר שלי ושל לואי, מוצא את החדר ריק ורק המיטה מבולגנת.
אני מוריד את המשקפיים מעיניי, את הקפוצון וכל מקור חום מציק מגופי, נשאר בבוקסר בלבד ונכנס למיטה
"הארי? זה אתה מותק?" קולו של לואי נשמע במסדרון, ותוך שניות הופיע בכניסה לחדר
"בוא" אני מבקש, מפנה מקום במיטה בזמן שהוא עולה עליה ומנשק את פי לפני שהוא מנקה את שביל הדמעות שנשאר על לחי
"אתה רוצה לדבר?"
"כן, כן בבקשה. תסיח את דעתי, בבקשה" אני מבקש, כורך את ידיי סביב המלאך הקטן שלי וקובר את פניי בצווארו
"אוקיי, ובכן, אני חושב שאנחנו צריכים להחליף תפקידים בסקס" אמר ואני מגחך, שומע את הדלת של הבית כנראה נפתחת, ואז נסגרת, ואני מבין שאוליבר כנראה חזר לפה, לבית שלו בחודשיים האחרונים.
"תשכח מזה"