New year new thing,2 - larry Stylinson

Part 38

אני דופק בדלת חדרו של סיימון, וכשהוא נותן לי אישור אני נכנס למשרד הענקי שלו.
"כן, הארי. מה הדבר הכל כך חשוב שרצית לדבר עליו?" סיימון שואל, ואני נושם עמוק לפני שאני מבקש אישור לשבת בכיסא שמולו.
"ובכן... אני רוצה לצאת מהלהקה"
"תצא." ענה, בכל כך פשטות שכמעט לא ידעתי מה להגיד, תצא? ככה הוא מוותר על הלהקה כל כך מהר?
"מ-מה?" אני שואל, בהלם. אני תכננתי להתווכח איתו, לריב איתו כי חשבתי שהוא יהיה עקשן.
"תצא. אם כל כך קשה לך לקבל את העובדה שאתה חלק מלהקה כל כך מצליחה, תצא. אבל זה לא יבטל את החוזה הארי." הוא אומר ואני פולט נשימה חנוקה. מ-מה?
"מה אני יכול לעשות כדי להוציא אותי מהחוזה?" אני שואל ישירות
"כלום. וזה סופי, אתה מוזמן לארוז חפצים, אני יעדכן את התקשורת שאתה יוצא מהלהקה-"
"אבל אני רוצה לבטל את החוזה!" אני אומר בקול
"לא. אתה בשליטתי, תקבל את זה"
"אתה יודע שאוליבר ואמה חלק כל כך טראומתי עבור-"
"אמה לא פה יותר. לא מעניין אותי למה היא בחרה ככה, אבל אוליבר כן. תעשה מה שתרצה, אתה ולואי לא ביחד, לואי יהיה בחור סטרייט מקסים." סיימון אומר, הוא מצא את לואי כפוטנציאל להיות כמשהו שהוא רוצה... לא. לא אתן לא להרוס את נשמתו!
"אתה לא תעז-"
"דווקא כן. אותך זה מאוחר מידי שתהפוך לכוכב, יש עליך כל כך הרבה תגובות מגעילות אך מקסימות לפי מבטי, שמשקיפות את המציאות. ולעומת זאת, שאר הבנים מקבלים כל כך הרבה הערכה, למה? כי הם נורמלים. דרך טבע- לפחות ככה לואי הולך להיות" דמעות עומדות בעיניי שהוא מדבר ככה אליי
"אני באמת לא מבין- אתה הרי ידעת שאני נמשך לבנים באוניאברסיטה-"
"ונגעלתי. כן... וגליתי על זה כשלואי הגיע. ולא הייתי נותן רעיון לאחד אתכם כלהקה אם לא לואי, אז אתה משוחרר מהלהקה, כולם כבר ידעו שאתה לא חלק מהם יותר, והם יהיו הלהקה הכי טובה בעולם. קח איתך את הילד המסכן שלך, אל תוציא אותו לבחוץ. לואי נשאר פה, לבד. תודה שאתה רוצה לצאת, הארי. אתה עוזר לי מאוד" הדמעות זולגות על לחיי שוב
"סיימון, אוליבר אנס אותי שוב. למה לעשות לי את כל הרכ הזה רק כי אתה חושב שאני מישהו שלא בא דרך הטבע? אתה יודע שאימי נפטרה, אני נפצעתי, ועכשיו פעם נוספת וכמעט מתתי, אתה יודע שאמה ואוליבר קרסו אותי נפשית ופיזית, למה להרוס לי את החיים ולא פשוט להרוג אותי? מבחינה מתופארית עשית זאת כבר בכל מקרה" היה בי ניצוץ של תקווה כשראיתי שסיימון עצר את מעשיו כששמע שאני נאנסתי שוב, אבל לא. הוא פשוט לא אותו סיימון.
"תצא מפה הארי"
"אם זה היה קורה לזאין היית עושה הכל-"
"אבל אתה לא הבן שלי! ובנוסף, זאין נורמלי לעומתך. ג'יג'י והוא יביאו נכד הכי מזליסט בעולם. והם יהיו מאושרים. עכשיו עוף לי מהחדר, אתה הרי יוצא מהלהקה, לא? לך לארוז" צעק, ואני אפילו לא נרתע יותר. אני יוצא מהחדר עם דמעות שזולגות על לחיי בזמן שאני מבחין שלואי חיכה לי מחוץ למשרד
"מ-מה" אני עולה למעלה, לא מביט בלואי אפילו לא לשניה לפני שאני לוקח את המזוודה שאנחנו נהגנו לקחת לסיבוב הופעות ומכניס לשם את הכל
"הארי. תדבר איתי" לואי מבקש נוגע בכתפי אבל לא היו בי כוחות לנסות אפילו להגיד לו כמה אני מאוייש.
לואי הסתכל בטלפון שלו ואז הסתכל עליי
" 'הארי סטיילס סוף סוף יצא מוואן דיירקשן' ? מה לעאזאזל קרה?!" צעק, ואני מושך באפי ברגע שלואי עוצר את מעשיי, מחזיק את שתי ידיי ולא נותן לי לעשות דבר
"לואי..." אני מתייפח, מתרסק על כתפו בבכי בזמן שהוא כורך את ידי סביב גבי
"מותק מה קרה? תספר לי" ביקש, הרים את פניי וניגב את דמעותיי
"סיימון לא הרשה להפסיק את החוזה. אבל הוציא אותי מוואן דיירקשן, על הדרך סיפר לי שהוא- הוא יהרוס אותך" אני אומר ומסתכל על כחול העיניים מטושטש מאוד
"אבל... לא. הכל יהיה בסדר. הארי, אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר. אני יצא מהלהקה גם, ואז נוכל לגור יחד אצל דסמונד, בלי סיימון." אמר
"אבל זה לא יעצור את החוזה, אוליבר ימשיך להעמיד פנים שהוא צדיק מסדום בזמן שיהרוס כל חלקיק קטן שלא הגיע בגופי. אנחנו לא יכולים לעשות כלום יותר... נשאר לנו לחכות עד 2015 שהחוזה יסתיים ולא נעשה את הטעות שוב. נוכל לעשות הכל יחד. אבל אל תצא מהלהקה, פשוט נעשה הכל בשביל שנוכל להיפגש." אני אומר, מתיישב על המיטה ולרגע לא הרגשתי שום כאב מהתאונה, לא כאב ראש קטן אפילו מרוב שהייתי עסוק כל כך בייאוש.
"אוח... לעאזאזל" לואי נאנח, לקח נשימה ארוכה ויכולתי לזהות שהוא בסערת רגשות כשראיתי את הדמעות שעומדות בעיניו
"בוא" אני אומר, קם מהמיטה ומחבק אותו חזק וקרוב אליי. אולי אני יעזוב את הלהקה, יתחיל קריירת סולו בשביל פרנסה... אבל אני לא יעזוב אותו לשניה. מבחינתי ללכת לאי נטוש ולגור שם איתו, אבל יש מישהו ששולט עלינו עכשיו, שאנחנו הבובות שלו.
"אנחנו חזקים, נכון? אנחנו יותר חזקים מכל אחד יחד. ו... אני כל כך אוהב אותך הארי. כל כך הרבה שזה כואב, אבל אתה שווה את הכאב הזה" לואי אומר ואני מסתכל לעיניו, רוכן בשביל להגיע לשפתיו ולנשק ולא להרפות. הוא מוביל אותנו לאחור בזמן שאני מוצא את עצמי נשכב על המיטה והוא מעליי, מוריס בזהירות את החולצה שלי ואז גם את המכנס, ואני נשאר עם בוקסר בלבד.
לואי קם ונעל את הדלת, חוזר אליי תוך כדי שמוציא את החולצה מגופו, ואז אני עוזר לו להוריד את המכנס בזמן שהוא עולה מעליי שוב
"אני מכאיב לך?" שואל
"כן. אבל אתה שווה את הכאב." אני אומר בחיוך קטן, מודע לזה שכרגע היחסי מין שנעשה מעורבבים עם כל כך הרבה דברים... מהחל מעצב וכאב, עד לזה שהתגעגענו לאחד השני ולחוות את האהבה יחד.
אנחנו נשארים בסופו של דבר עירומים, לואי מתיישב מעל האיבר שלי ומכניס אותי לתוכו, מתחיל לנוע בעדינות רבה מעליי בזמן שאני גונח, רוצה לעשות משהו אבל לא מצליח לזוז.
"פשוט תתן לי" לואי גונח, רואה שאני מנסה לעשות משהו אבל עוצר אותי. ובזמן שלואי רוכב מעליי אני נושק לו בכל מקום שרק אפשר. וכשאנחנו מגיעים לנקודת השיא יחד, הוא משכב לצידי ומנשק אותי, אני חזרה עם מלא תשוקה אך מסופק.
"אנחנו כל כך הרבה יותר חזקים מהם. והכל יהיה בסדר, אנחנו נחזור לקו הישר. אנחנו נהיה בקו הישר. אנחנו נהיה בסדר."