נ.מ זואי:
אני רצה.
לא עוצרת.
מתעלמת מקריאותיו של אוליבר אחרי.
הדמעות זולגות מעיניי ללא הפסקה.
מדהים שאחרי כל זה עוד נשארו לי דמעות
"זואי!!" אני שומעת אותו קורא
"זואי?"
הפעם זה לא קולו של אוליבר, אם בכלל אפשר לקרוא לזה 'קול'.
יהיה אשר יהיה מה ששמעתי בראשי זה בהחלט לא משהו שרציתי להיזכר בו. לא עכשיו. לא לעולם.
"זואי, את בסדר?" שוב שואל קול האישה בדאגה. עיניי נפקחות לאט, הכל מטושטש, לוקחים לי מספר רגעים עד שראייתי מתמקדת. אישה בעלת שיער בלונדיני קצר רוכנת מעליי ואני מזהה כמעט מייד את הדמיון המשפחתי.
ליבי פועם בחוזקה.
איפה אני?
רעד של קור עז עובר בי ואני מבינה שאני ספוגה במים! כל כולי!
אני מנסה לקום אבל אמא של לולה עוצרת אותי בידה. "את צריכה לנוח, עברת חוויה מטלטלת. היה לך המון מזל שהילדים האמיצים האלו היו שם להציל אותך" היא אומרת בגאווה ואני מבחינה בשלושת 'חבריי' לכיתה המחייכים אלי בשביעות רצון.
אני מבליעה את החרדה. לא מעזה להוציא הגה.
"אוי מתוקה! את רועדת מקור! אני אביא לך שמיכה ובגדים יבשים" היא מודיעה והולכת. משאירה אותי איתם.
אני לא רועדת מקור...
האמצעי בניהם מחייך ורוכן לעברי, בודק את החום במצחי בדאגה. לכאורה.
אני מרגישה איך אני מתכווצת תחת מגעו, מתפללת להיעלם.
"חטפת מכה חזקה בראש, זואי. פעם הבאה שימי לב אם את קופצת למים העמוקים או לא" נימת קולו משרה רוגע ונחמה, אך עינייו השחורות והפראיות מזהירות אותי.
אני נופלת על החול ופורצת בבכי. מקופלת, שבירה, מפוחדת.
שוב.
אש חמימה נדלקת לידי, מכלום ושום דבר ואני מבינה כי זה מעשה ידיו של אש.
"לך מכאן" אני דורשת "אני לא צריכה את הרחמים שלך או של אף אחד אחר" קולי חנוק מבכי ואני מסתירה את פניי מעיני האש הבוחנות שלו
"אני בהחלט לא כאן כדי לרחם עליך." הוא מבטיח
"אז אתה כאן כדי ללעוג לי..." אני ממלמלת לעצמי
"לא. אני כאן כדי לוודא שלא תישברי ותגשימי את הנבואה כפי שעליך לעשות."
"קפוץ לי"
"תסלחי לי?" הוא נראה המום. הרי ברור שאף אחד לא מדבר ככה אל היסוד אש בכבודו ובעצמו. אלא אם אתה רוצה למות...
YOU ARE READING
אוליבר
Fantasy*גמור* מה היה קורה אם היו אומרים לכם שקיים מימד אחר בנוסף למימד שלנו? ושאתם חלק מנבואה ארוכת שנים שבסופה אתם אלו שתקבעו את גורלם של שני שבטים יריבים לחיים ולמוות? אני לא יודעת מה איתכם, אבל אם מישהוא היה אומר לי משהו כזה הייתי צוחקת לו בפנים ומעיפה...
