אוליבר

פרק 4

אנחנו מתגנבים אל עבר הכפר הקטן בשקט. האיש-חייזר תופס בידי ומושך אותי אל מאחורי אחד מבתי החימר והבוץ שמקיפים את הכפר, ומסמן לי באצבעו להיות בשקט. הוא מתכופף לעבר הקרקע ומגשש עם ידיו באדמה.
אני לעומת זאת בוחנת אותו כמטורף.
הוא נעמד בחזרה מולי, מחזיק אבן גדולה ושובר אותה בין ידיו.
בתוך האבן יש ג'ל נוזלי ומוזר בצבע סגול שזוהר בחושך. אני מרימה גבה בשאלה לעברו וחיוך ממזרי מתפשט על פניו. בין רגע אני מרגישה את כל הנוזל הדוחה עליי.
"מה אתה עושה?! מטומטם! מי אתה חושב שאת-" הוא חוסם את פי ואת פרץ ההיסטריה שלי בידו ומסמן לי להיות בשקט כבר בפעם השניה להיום. הפעם במבט חמור ומזהיר.

וואט דה פאק?? מה נסגר איתך ועם הטקס הפאגני הזה?!

באותו רגע הוא מתחיל למרוח את החומר הסגול על כולי בזמן שאני מנסה להתנגד.
"Jam noli resistere. Hoc ut custodiat te!"
(תרגום: "תפסיקי כבר להתנגד. זה אמור לשמור עליך!")
שוב הוא מדבר, לא מבין שזה חסר ערך עבורו. הדבר היחידי שאני מצליחה להבין מטון קולו זה שהוא גוער בי.

נראה לי.

"כן, כן, מה שתגיד.. 'לוקה מקה פקה' גם לך." אני אומרת בחוסר סבלנות והוא מתעלם.
אני מגלגלת את עיניי בזמן שהוא מסיים לצבוע את כולי בסגול: השיער, הפנים, הידיים והרגליים. בקיצור- כל חלק בי שגלוי לעין.
ברגע שהוא מסיים הוא אומר:
"Videre? Malum non"
(תרגום: "רואה? זה לא היה כזה נורא")
הוא אומר אך אני מתעלמת. משלבת את ידיי על חזי ונועצת מבט רצחני לעבר הג'ונגל. נמנעת מלהביט בו במכוון.
הוא מבחין בכעס שלי ומגלגל את עינייו בזלזול, תופס בזרועי ומושך אותי אל תוך הכפר אך אני מתנגדת.
אם זה שבט של קניבלים ואני ארוחת הערב? מה אם החומר שהוא מרח עלי עכשיו זה בעצם תבלין חייזרי שאמור להפוך אותי לטעימה יותר??
אני מפסיקה להיאבק ברגע שעיניי נתקלות במראה האנשים בכפר.
הם לא אנושיים. בדיוק כמו הבחור שמחזיק בי.
צבע עורם מתחלק לשלושה סוגים: לבן, כסוף וכל מיני גוונים של כחול וכך גם שיערם, באותם סוגי גוונים.

הם מחזירים לי מבטים חשדניים, סקרנים ומופתעים. אך אף אחד מהם לא מעז להוציא הגה מפיו או להתקרב.
שולחים מידי פעם בפעם מבטי שנאה ופחד בבחור.
למרבה הפלא, בניגוד אליו שאר תושבי העיר נראים רגילים לגמרי מבחינת היופי, חלקם אפילו מכוערים ומקובצים עם שיניים חסרות.
אני לא יודעת למה, אבל משום מה ציפיתי לשבט של חייזרים יפהפיים בצורה אלוהית. כמו הבחור מאחורי.

הוא מוביל אותי לעבר בית חמר ישן שנמצא בלב הכפר ומואר בעשרות פרחים זוהרים בשלל צבעים.
"Mom hospitatur habemus ..."
(תרגום: "אמא, יש לנו אורחת...")
הוא אומר ברגע שאנחנו נכנסים למבנה הנאנדרטלי הזה.
רעש כלים נשמע מכיוון אחד החדרים, או כך אני לפחות מניחה כי יש כאן מחסור נוראי בדלתות (אלא אם כן אתם מחשיבים וילון עשוי עלים לדלת).
מבעד לאחד הוילונות עלים מופיעה מולי נערה יפהפייה! בערך בת 16, אולי אחותו הקטנה?
יש לה עור לבן וזוהר כמו הירח, שיער שחור-כחול ומנצנץ (כמו שמי לילה מלא בכוכבים), שפתיים עבות ועגולות, כאלו שהייתי מתפללת שיהיו לי... והעיניים שלה... אין לבן בעיניים, הכל אישון שחור וענק ובתוכו מנצנצת גלאקסיה.