אוליבר

אפילוג

אז החלטתי בסוף שלא לעשות את הפרק 'שאלות תשובות' בעיקר כי אם הייתי עושה זה היה יותר בכיוון של 'שאלה תשובה'. בכל מקרה, אני שמחה ותמיד אשמח לענות על כל השאלות של מי ששאל/ה ושתשאלו גם בעתיד.

קריאה מהנה ;)

=====================================

עברו שלושה שבועות שלמים מאז שחזרתי לשירותים הארורים שחטפו אותי מלכתחילה.
למרבה המזל חזרתי מהם יבשה ועם זאת עדיין באותה שמלה שחורה מאותו יום ארור, רק חבל שהיא גם לא נראית כמו מאותו יום- היא קרועה ומטונפת בדיוק איך שעזבתי איתה את מאוורה.
משום מה, לא ברור לי למה, הייתי בטוחה שאחזור בשמלת פאר מפוארת עם כריות להגדלת הישבן, בתסרוקת גבוהה ואולי איזה נעל זכוכית ככה על הדרך.

אבל מסתבר שמאוורה היא לא הפיה הטובה מהאגדות..

במקום נעלי הזכוכית שלי עדיין נעלתי את הנעליים המטונפות והשחוקות מהליכה שאדמה הכינה לי מעלים וענפים וכמובן- אדמה.
אה, ויש גם את השרשרת שמאוורה נתנה לי.

החיים שלי תלויים בשרשרת הזאת..

אני מצטמררת

וביכולת האיפוק שלי לא להסתכל על עצמי במראה.

אני נחרדת מהמחשבה על איך השיער שלי בוודאי נראה.

כמה זמן לא חפפתי?

למרבה המזל גם גוצ'יקו עלי, עדיין כבד. אני מציצה בזהירות בתכולתו ומתנשפת בהפתעה; התיק שלי מלא בזהב ויהלומים ואבני חן יקרות של שבט היום!
עיקצוצי אשמה מפריעים להתלהבות שלי על השלל הגנוב.

אני יוצאת בשקט מהשירותים "דילן?" אני לוחשת.
דממה.
אין מוזיקה או בני נוער שיכורים או ליכלוך של אחרי מסיבה. אפילו בעציץ ליד השירותים כבר אין את הקיא שלי, לפחות נדמה לי שזה אותו העציץ...
אני נזכרת במעורפל בהבטחה של מאוורה להחזיר את דילן ישר לבית החולים, אבל מה אני עושה פה?
הכל כל כך נקי ושקט ומלא בריח של.. אוכל!

אני יורדת בשקט במדרגות. בפינת האוכל יושבת משפחה לארוחת ערב. אני מניחה שאני אמורה לדעת של מי הבית הזה אבל זה לא המצב, זה גם לא מעניין אותי מאחר ובמרכז השולחן נח פאי רועים טרי הישר מהתנור שמריח פשוט מדהים!

בשקט בשקט אני ניגשת לשולחן. כולם מפסיקים לאכול ברגע שמבחינים בי ומביטים בי בפה פעור, האישה שאני מניחה שהיא האמא במשפחה מזנקת בצווחה מהכיסא שנופל בקול חבטה חזק.
אני מתעלמת, לוקחת צלחת ומעמיסה חתיכה גדולה של פאי רועים על צלחתי, מנסה לשמור על נימוס כמה שאפשר, מה שנהרס בשניה שהאוכל נכנס לי לפה ומתחילה לזלול עם הידיים. לא זוכרת אם בכלל שטפתי ידיים כשיצאתי מהשירותים וגם לא איכפת לי.

מי שאני מניחה שהאבא בסיפור מתקשר למשטרה בזמן שאני טורפת עוד מנה "כמה התגעגעתי לאוכל של בני אדם!" אני קוראת בתענוג ומלקקת את אצבעותי "אפשר אחריך את הטלפון?" אני שואלת את האבא שבוהה בי המום. עדיין עם המשטרה על הקו.
נראה לי ששכחתי משהו.. אה, נכון "בבקשה" אני מחייכת חיוך מקסים וכולם נרתעים.