אוליבר

פרק 1

מימד ארץ.

נ.מ זואי:

העצים מקיפים אותי מכל כיוון, ברגלי היחפות ננעצים אינספור קוצים ואבנים, אבל אסור לי להפסיק. הם רודפים אחרי. אני מגיעה לקרחת יער שבאור שמש בוודאי נראית מדהים! אבל עכשיו לילה ואפילו הירח לא מועיל בטובו להאיר יותר מידי את הסביבה.
אני שומעת צעדים וליחשושים בשפה לא מוכרת בין העצים.

שיט שיט שיט!!

הם סביבי. מקיפים אותי בסתר.
"עזבו אותי כבר! אני לא האחת שאתם מחפשים!" אני צועקת להם אך קולי נשמע כמשב רוח ולא יותר.
אני רואה אותם יוצאים מסבך הג'ונגל.
ג'ונגל, לא יער. ממש ג'ונגל.
כולם לובשים מסכות מזעזעות ואוחזים בלפידים בוערים.

מתוך כל ההמון יוצא מישהו לבוש מסיכה מזעזעת במיוחד. כולם מפנים לו מקום בפחד, כאילו אם יגעו בו הם עלולים להישרף.
הוא מתקדם ישר לעברי. אני רוצה לברוח, אך רגלי תקועות במקומן.
אני מורידה את תיק הצד שלי ומחטטת בו בחיפוש אחר גז פלפל.

איפה לעזאזל הגז פלפל בחלום המחורבן הזה??

יד גברית תופסת בידי ואני מרימה את ראשי במהירות אל עבר הדמות.
עינייו מציצות אלי מבעד למסיכה בשינאה. הוא אומר משהו אך לפני שאני מצליחה להבין מה משמעות המילים אני נשאבת מהחלום.

-------------

עיניי נפקחות בכבדות ואני מתמתחת, מתיישבת ומשפשפת את עיניי, מסתכלת בחדר סביבי.

עוד בוקר...

אני מורידה מעלי את שמיכת הפוך ועושה את דרכי לחדר האמבטיה הפרטי שלי כדי לשטוף פנים... וגם את החלום...

אתם מבינים? החלום המטומטם הזה חוזר לי כבר כל לילה מאז תחילת חופשת הקיץ המחורבנת.

אבל למי איכפת, זה בסך הכל חלום טיפשי.

מה שכן מעצבן אותי בכל הסיפור הזה- זה שהחלום המטומטם הורס את שנת היופי שלי!
אני לא יודעת מה אעשה אם יתחילו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים בגללו.
דפיקות על דלת חדרי מעירות אותי מהבהייה המתמשכת במראה.

אני נראית מסוממת...

"מי זה?!" אני קוראת
"שודד! באתי לגנוב את כל האיפור שלך!" קול הצפצפה של לואי בוקע מצידה השני של הדלת וחיוך נפרש על פניי.

לואי הוא נקודת האור היחידה בחיים שלי. הוא והקניון.

"אוי לא! רק לא את האיפור שלי!" אני זועקת באימה מדומה.
הוא צוחק ונכנס לחדר, קופץ עלי בחיבוק ואני מרימה אותו באוויר.
"את נראית מכוערת" הוא מזכיר לי את מה שניסיתי לשכוח.
"ככה אני תמיד אראה אם תגנוב את האיפור שלי" אני עושה פרצוף חמוץ והוא מניד בראשו לשלילה
"לא נכון. את יפה, פשוט בבוקר את מכוערת."