נ.מ אוליבר:
לפני 51 ירחים:
אני מתנגש באדמה בכבדות ודארן רוכן מעלי, צלקתו הורודה והנפוחה מתעקלת בעיוות מחיוכו הנבזי. מאחוריו חבריו מתפוצצים מצחוק.
"אתה יודע... ציפיתי ממך ליותר." הוא אומר ולוחץ על צלעותי ברגלו, מרתק אותי לאדמה בזמן שאני נאבק לקום "בכל זאת, אתה הוא בנה של המכשיפה של ליל!" הוא ממשיך ואני שורט ברגלו שיוריד אותה ממני! אך נראה שציפורניי האנושיות לא משפיעות עליו מאומה "כזה לוזר!" הוא מכריז וחבריו מתפרצים בצחוק מחודש.
בני לילה עוברים ושבים על פנינו אך מתעלמים לגמרי מהסיטואציה.
אומנם לא כולם אלימים כלפי פיזית או מילולית אבל הם לעולם לא יעשו מעשה כדי להפסיק את אלו שכן.
הם אולי לא אומרים את זה בקול רם- או כשאני שומע, אבל לא צריך לומר לי כדי שאדע שעמוק בפנים כולם שמחים שיש מי שעושה עבורם את העבודה המלוכלכת.
אני בוחן את צלקתו המכוערת של דארן ומתפתה לשלוף את טפרי, לשסף בו מזכרת חדשה שאותה לא אטרח לנסות לרפא.
"על מה אתה מסתכל יצור!!" דארן מצתעק בעלבון, אוטומטית ידו עולה אל פניו אך עוצר את עצמו באמצע.
במקום זה הוא מרים את המטה שלי שנפל קרוב אלי על הרצפה.
"תועבה. ככה אבא שלי קורא לך, הוא סיפר לי איך קרה מצב שדבר כמוך בכלל נולד.." הוא מסנן בשקט לעברי ומכה את כתפי במטה. אני מבליע את הכאב הפיזי ומתמקד בכאב הנפשי. נועץ את עיניי בעיניו בשנאה.
דארן תמיד נמנע מלהישיר מבט אל עיניי השונאות וזה נותן לי הרגשה של כוח מסויים. שגם כשאני לא עושה כלום מבט אחד מסוגל לגרום לקוואגיץ' מטורף לברוח עם הזנב בין הרגליים.
"אתה התועבה של השבט הזה והצלקת של המכשפה. העונש שלה וההשפלה הניצחית על מה שהיה." הוא אומר הכל בשקט כך שרק אני שמע אותו "תתבייש בעצמך" הוא מסנן בשנאה ויורק על פניי, נעמד ופונה ללכת.
אני מנגב את הרוק, קם וממהר אחריו "חכה!" אני קורא לו והוא קופא, מסתובב אלי באיטיות ולוחץ על פרקי אצבעותיו המוציאים קולות קנאקים לא טבעיים
"אני מבין שאתה רוצה עוד" הוא מסנן ובמהירות משגר אגרוף אל פניי!
אני עוצם את עיניי בכוח מוכן למכה אך משום מה היא לא מגיעה.
אני פוקח את עיניי בהיסוס ולמרבה ההפתעה אני מוצא את ידי עוצרת את אגרופו באוויר!
בידי השניה הקריסטלים שבמטה מתחילים לזהור בעוצמה מהבהבת ודארן מרחיק את אגרופו בהפתעה וכעס מזוייף "יצור" הוא מסנן ופונה ללכת אך אני עוצר בעדו שנית.
הפעם הוא מרים גבה מצולקת בסקרנות.
"אמרת שאתה יודע איך קרה שנולדתי." אני אומר בנוקשות. דבריי לא נאמרים כשאלה אך הוא מבין למה אני מתכוון ופורץ בצחוק מתגלגל ומוגזם.
חבריו עומדים במרחק מה מאיתנו. לא שומעים את השיחה אך בוחנים אותנו בסקרנות מובהקת.
YOU ARE READING
אוליבר
Fantasy*גמור* מה היה קורה אם היו אומרים לכם שקיים מימד אחר בנוסף למימד שלנו? ושאתם חלק מנבואה ארוכת שנים שבסופה אתם אלו שתקבעו את גורלם של שני שבטים יריבים לחיים ולמוות? אני לא יודעת מה איתכם, אבל אם מישהוא היה אומר לי משהו כזה הייתי צוחקת לו בפנים ומעיפה...
