אוליבר

פרק 7

הפרק מוקדש ל-betty3BD על שהחזירה לי את המוטיבציה לכתוב והזכירה לי כמה התגעגעתי אליכם הקוראים⁦❤️⁩

עכשיו כשאני חושבת על זה אולי כדאי שאקרא לכם בשם קצת יותר מקורי ואישי מאשר פשוט 'קוראים'.
אם יש לכם רעיונות אני אשמח לשמוע ;)

תהנו מהפרקקק

================================

"תמיד ידעתי שיש בינכם משהו, אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שתהיו מספיק טיפשים לממש את הקשר הכושל הזה."

מאי ואני קופצים ממקומנו למשמע הקול המוכר. גופו הרפוי של סאן שעון על עץ לידנו, עורו הזהוב כבדרך כלל איבד את צבעו והפך אפרפר מחליא, עינייו שקועות בערובותיהן והבעה נבגדת על פניו.

הוא נראה נורא.

"סאן? איפה היית חיפשתי אותך בכל מקום!" מאי מתפרצת, מתעלמת לגמריי מדבריו.
"רציתי קצת להיות לבד." הוא עונה בקצרה "מאי אסור לך לברוח. שבט היום צריכים אותך, את תהיי חוזה מעולה. ואתה! אל תתקרב יותר לעולם לאחותי, אתם רוצים למות? ברגע שאנשי היום והלילה יגלו על הקשר שלכם הם ישתפו פעולה בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו וזה יהיה בשביל להרוג את שניכם!"

"חתיכת אידיוט! זה מה שיש לך לומר לי כשאתה עומד למות? במקום להיות איתי לפני שאתה מתנדף לך מהעולם הזה ומשאיר אותי לבד אתה בורח ליער ועוד בא אלי בטענות??"

"טוב בואו תרגעו שניכם אני בטוח שאף אחד מכם לא רוצה זיכרונות אחרונים כאלה אחד מהשני. חוץ מזה, אני בטוח שלאמא שלי יהיה שיקוי ריפוי בשבילך, אף אחד לא עומד למות ואף אחד לא בורח, רק חכו כאן ואני כבר חוזר עם תרופה." אני מבטיח לשניהם. לא מחכה לתשובה ורץ חזרה לכפר.

מאוורה הגדולה, בבקשה, אני מתחנן בפנייך- תעשי שזה יצליח!

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אני רץ כמטורף אל תוך חדרה של אימי, עינייה השחורות נועצות בי מבט רב משמעות והגלאקסיות בעיניה מסתחררות במהירות מסוכנת.

וכמובן שהיא כבר ערה.

"ספר לי מה קרה, אני אכין את הדברים." היא פוקדת ואני מתחיל לספר על מצבו של סאן. היא לא שואלת איך אני מכיר בן שבט השמש ולמה אני מודאג כל כך ממצבו. היא רק משתפת פעולה.
לפתע אני מתחיל לתהות מה כמות הפעמים שהייתה במצבים דומים לזה.

אנחנו עושים את דרכנו בשקט אל כיוון הג'ונגל דקות ספורות לפני השקיעה וכבר חלק מאנשי הכפר קמו לפתוח את דוכני הסחר או מתארגנים לקראת צייד.
כבר בצעד הראשון בתוך סבך העצים סביבי אני שומע את זעקות התחינה של מאי לסאן.
אנחנו רצים לעבר הקול ומהר מאוד סאן נגלה לעינינו שכוב על אדמת הג'ונגל.
אימה מציפה אותי ולרגע אני שוכח איך נושמים, הידיעה שהחבר הכי טוב שלי ניצב מולי כשעורו אפרפר מחליא, עינייו הפכו שחורות כאחוזות דיבוק וגופו מפרכס לא מתקבלת על הדעת.
המחשבה שכל זה מתיחה אכזרית לא מרפה ממני לרגע.